פרשני:בבלי:שבת כ ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שבת כ ב

חברותא[עריכה]

איתמר נמי  אמר רב כהנא: קנים שאגדן צריכין שתאחז האש ברוב הקנים מבעוד יום. ואם לא אגדן, אין צריכין רוב. והיינו כדרב הונא.
אבל בגרעינין, איפכא קאמר: גרעינין צריכין רוב. שכל שאינם צבורים דרכם להכבות. ואם נתנן בחותלות, אין צריכין רוב, שעל ידי שהם צבורים, נדלקים שפיר זה מזה. והיינו כדרב חסדא.
תני רב יוסף: ארבע מדורות מותר להבעירן בערב שבת עם חשיכה, ואין צריכין שתאחז האש ברובן מבעוד יום. ואלו הן: מדורה של זפת, ושל גפרית, ושל גבינה (בהגהות הגר"א מציין שהרי"ף גורס "קירא" במקום גבינה, דהיינו שעוה), ושל רבב (שומן ושעוה וכל דבר הניתך). לפי שאין דרכן להכבות לא חיישינן בהו לחיתוי.
במתניתא תנא: אף מדורות של קש (זנבות השבלים) ושל גבבא (הנגבב מן השדה), אין צריכים אחיזת האש ברובן, מבעוד יום, לפי שאינן נכבים.
אמר רבי יוחנן: אף עצים של בבל, אין צריכין רוב. ובסמוך יבואר.
מתקיף לה רב יוסף: מאי היא "עצים של בבל" דקאמר רבי יוחנן?
אילימא סילתא (עצים דקים), אמאי אין צריכין רוב? השתא פתילה דאמר עלה עולא: המדליק את הפתילה בערב שבת צריך שידליק את האש ברובה מבעוד יום - סילתא מיבעיא למימר שצריכים רוב? והא יותר איכא למיחש בהם לכיבוי מבפתילה.
אלא אמר רב יוסף: "עצים של בבל", היינו שוכא דארזא (ענף עץ ארז), שהוא יבש ודק, ויש בו כמין צמר בין הקליפה לעץ. ועל ידי כך הוא הולך ודולק, ואינו כבה. הלכך ליכא למיחש ביה לחיתוי, ולא בעינן ביה אחיזת האש ברובו.
רמי בר אבא אמר: "עצים של בבל", היינו זאזא (שערות הגדלות סביב האילן). שאין צריכין רוב, משום שאין דרכן להכבות.

מתניתין:

במה, באילו פתילות מדליקין נר של שבת?
ובמה, באילו פתילות ושמנים אין מדליקין?  1 

 1.  הרמב"ם בפירוש המשניות נתן טעם לפסול שמנים ופתילות כי חוששים שמא יניחנו ויצא. והבית הלוי הקשה שטעם זה הוזכר לקמן מדוע אסור להדליק בעטרן, ואביי הקשה שם ומה בכך שיניח את הנר ויצא? ולפירושו של הרמב"ם זו קושיא על כל השמנים והפתילות ולא רק על עיטרן? ולכן פירשו שאר הראשונים שטעם האיסור הוא משום חשש שמא יטה את הנר, או שמא יכבה, ונמצא שלא יצא ידי חובת הדלקה.
ובתחילה מפרש התנא את סוגי הפתילות שאין להדליק בהם:
אין מדליקין -
לא בלכש, בפתילה העשויה מסיב הגדל בין עץ הארז לקליפתו.
ולא בחוסן, פשתן שאינו מנופץ.
ולא בכלך, פסולת של משי.
ולא בפתילת האידן, כמין צמר הנמצא בעץ הערבה בין הקליפה לעץ.
ולא בפתילת המדבר, מיני עשבים שעושים מהם פתילות ומדליקין בהם.
ולא בירוקה שעל פני המים, צמח ירוק הגדל על דפנות הספינה כאשר היא שוהה זמן מרובה במקום אחד.
והטעם שאין מדליקין בפתילות אלו מפני שאין האש נאחזת בהן יפה, ושמא יבא לתקן את האש בשבת.
ועתה עובר התנא לבאר אלו סוגי שמנים אין מדליקין בהם, משום שאין הם נמשכים יפה אחר הפתילה, ויש לחוש שמא יטה את הנר, כדי שימשך השמן בהן.
לא בזפת - נמסה.
ולא בשעוה - ניתכת.
ולא בשמן קיק (ונחלקו בגמרא (כא א) אם הוא מופק מצמח, או מבעל חי).
ולא בשמן שריפה, שמן תרומה שנטמא, שהוא עומד לשריפה.
ולא בשומן האליה המותר באכילה.
ולא בחלב האסור באכילה  2 .

 2.  האליהו רבא והפרי מגדים נסתפקו אם האיסור הוא דוקא בחלב או גם בשומן טהור של בהמה. והביאור הלכה (רסד) מכריע שדינו כחלב, ואסור.
נחום המדי אומר: מדליקין בחלב שהוא מבושל - מותך. כי כיון שנתבשל הרי הוא רך ונמשך אחרי הפתילה.
וחכמים אומרים: אחד חלב מבושל, ואחד חלב שאינו מבושל - אין מדליקין בו. (ובגמרא לקמן מקשינן: חכמים - היינו תנא קמא? שהרי אף תנא קמא אמר "ולא בחלב". ומסקינן דפליגי אם מותר להדליק בחלב המעורב במעט שמן).
גמרא:
שנינו במשנה: אין מדליקין בלכש.
והוינן בה: מאי ניהו לכש?
ומבארינן: שוכא דארזא, ענף של עץ ארז.
ופרכינן: שוכא דארזא - הרי עץ בעלמא הוא, ואינו ראוי כלל לעשות ממנו פתילה (אלא לעשות ממנו מדורה).
ומבארינן: בעמרניתא, מעין צמר, דאית ביה בין העץ לקליפה.
שנינו במשנה: ולא בחוסן.
אמר רב יוסף: חוסן, הוא נעורת של פשתן (הפסולת שמנערים מהפשתן).
אמר ליה אביי: והכתיב: "והיה החסון - לנעורת". ומשמע ש"חסון" אינו "נעורת".
אלא, אמר אביי: חוסן הוא כיתנא (פשתן) דדייק, שהוא כתוש, ולא נפיץ, שאינו סרוק במסרק (רש"י סוכה יב ב) ולכן אין השמן נמשך אחריו.
וכך הוא פירוש הפסוק: "והיה החסון" - הפשתן החזק, יהיה ל"נעורת" - לפסולת הפשתן, שמתכלה מהר. ומשל הוא, שהגבור יהיה לחלש.
שנינו במשנה: ולא בכלך.
אמר שמואל: שאלתינהו לכל נחותי ימא, שאלתי ליורדי הים מה היא פירושה של המלה "כלך".
ואמרי לי: "כולכא" שמיה.
רב יצחק בר זעירא אמר: "כלך" הוא גושקרא, פסולת של משי. ואסור לעשות ממנו פתילה מפני שאין האש נאחזת בו בקביעות.
רבין ואביי הוו יתבי קמיה דרבנא נחמיה, אחוה דריש גלותא. חזייה דהוה לביש מטכסא, ראוהו שהיה לבוש בבגד העשוי מאותו מין הנקרא "כלך".
אמר ליה רבין לאביי: בגד זה, היינו כלך, דתנן שאין מדליקין בו.
אמר ליה אביי: אנן (במקומי) - "שירא פרנדא", משי מובחר, קרינן ליה.
מיתיבי: השיראים - מעיל העשוי מעיקר המשי,
והכלך - משי העשוי מבית התולעת של תולעת המשי,
והסיריקין - מעיל העשוי ממשי הרך -
חייבין בציצית.
ומדקתני ה"שיראים" וה"כלך", משמע שכלך אינו שיראין, וקשה על דברי אביי שאמר כלך נקרא "שירא פרנדא".
ומסקינן: הך הוי תיובתא על דבריו.
איבעית אימא לך: מין הנקרא שירא הוא מין לחוד.
ומין הנקרא שירא פרנדא, הוא מין לחוד. (גירסת מהרש"ל: ואי בעית אימא פרושא קא מפרש, והברייתא מנתה רק שני סוגים, ושיראים היינו כלך).
שנינו במשנה: ולא בפתילת האידן.
מאי ניהו?
אחוינא, כמין צמר שנמצא בעץ ערבה בין הקליפה לעץ.
רבין ואביי הוו קאזלו בפקתא בקעה דטמרוריתא (שם מקום).
חזינהו להנהו ערבתא, עצי ערבה.
אמר ליה רבין לאביי: ערבה זו - היינו "אידן" דתנן במתניתין שאין מדליקין בו.
אמר ליה אביי: ההיא - עץ בעלמא הוא, וכלל אינו ראוי לפתילה אלא למדורה.
קלף רבין את קליפת העץ, ואחוי ליה עמרניתא דביני וביני, את הסיבים הנמצאים בין העץ לקליפה, והם ראויים לעשות מהם פתילה.
שנינו במשנה: ולא בפתילת המדבר.
מאי ניהו?
שברא, עשב ארוך (סרפד).
שנינו במשנה: ולא בירוקה שעל פני המים.
והוינן בה: מאי היא?
אילימא אוכמתא דחריצי, ירקרקת הגדלה על ספינה השוהה במים.
לא יתכן. כי הני - איפרוכי מיפרכן, הרי הם מתפוררים ואי אפשר לעשות מהם פתילה.
אלא אמר רב פפא: אוכמתא דארבא, צמח ירוק הגדל על דפנות הספינה כשהיא שוהה זמן מרובה במקום אחד.
תנא: הוסיפו עליהן, על סוגי הפתילות שמנו חכמים במשנה שאינן ראויות להדלקה, את הפתילות של צמר ושל שער, שאף באלו אסור להדליק.
ותנא דידן, מאי טעמא לא קא חשיב להו?
ומבארינן: משום דצמר מכווץ כוויץ, הוא מתכווץ מפני האש ואין דולק כלל ואין שלהבת אוחזת בו. ושער נמי אינו ראוי להדלקה משום דאיחרוכי מיכרך, וכיון שהוא נחרך מהאור אינו ראוי לפתילה, ולכן התנא לא מנאם במשנה.
שנינו במשנה: ולא בזפת.
ומבארינן: זפת - זיפתא (בארמית).
שעוה - קירותא (בארמית).
והשתא מבארינן כי דיני המשנה נחלקים לשנים: א. פסולי פתילות ב. פסולי שמנים.
תנא, עד כאן ששנינו במשנה "ולא בירוקה שעל פני המים", איירי בפסול פתילות.
מכאן, מזפת ואילך, התנא של המשנה מפרט פסול שמנים. שאסור להדליק בזפת נמסה, או בשעוה ניתכת.
ופרכינן: פשיטא שהרישא עוסקת בפסול הפתילות, והסיפא בפסול השמנים.
ומשנינן: שעוה - איצטרכא ליה לאשמועינן.
מהו דתימא שעוה לפתילות נמי לא חזיא, שאסור גם לעשות פתילה משעוה.
קא משמע לן, בזה ששנינו "מכאן ואילך פסול שמנים", שאינו אסור השימוש בשעווה אלא בתורת שמן, אבל מותר לעשות ממנה פתילה  3 .

 3.  ראה בתוספות שהביאו דעת בני נרבונא שמותר להשתמש בנר שעוה להדלקה, רק באופן שמערב בו גם שמן, והתוספות חלקו על דבריהם. והקהילות יעקב מבאר את שיטתם של בני נרבונא שכל האיסור של עשיית פתילות משעוה הוא גזירת חכמים שמא ישתמש בשעוה כשמן, ולכן שכשמערב פתילה העשויה משעוה בשמן כשר להדלקה לא גזרו בזה חכמים, שהרי זו גזירה לגזירה.
אמר רמי בר אבין: עטרנא, עיטרן - הוא פסולתא דזיפתא. שלאחר שיוצא מן העץ הזפת יוצאת ממנו זיבת פסולת הצלולה כשמן.
שעוה - היא פסולתא דדובשא. הפסולת הנשארת מהדבש (והיינו הדונג, שבתוכו הדבש).

דרשני המקוצר[עריכה]