פרשני:בבלי:שבת סה א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שבת סה א

חברותא[עריכה]

דתניא: מי שנפלו בגדיו למים בשבת,  שוטחן לבגדיו בחמה, אבל לא כנגד העם, משום מראית העין, שלא יאמרו שכבסן בשבת.
ולמדנו מדברי תנא קמא שאיסור מראית העין אינו בחדרי חדרים.
רבי אליעזר ורבי שמעון אוסרים.
שהם סוברים אסור אף בחדרי חדרים  57 .

 57.  מסקנת הגמרא שהדין שמותר לטייל בחצר בבהמה שיש זוג פקוק בצוארה תלוי במחלוקת במשנה להלן. ותמהו האחרונים אם כן סותרים פסקי הרמב"ם והטור ושו"ע, שפסקו שאסור לשטוח בגד רטוב אפילו בחצר כדעת רב (שבת כב, כ - שו"ע שא, מה), ולגבי זוג פקוק בבהמה פסקו שמותר לטייל עמה בחצר (כ, יג - שו"ע שה, יא) ? ותירץ השלטי הגיבורים (להלן קמו, ב) והובא במגן אברהם (שא, נו) שבמקום שיש חשד לאיסור דאורייתא (כגון שכיבס וסחט את בגדו) אסור אפילו בחדרי חדרים, אבל כשהחשד הוא רק על איסור דרבנן כמו בזוג של בהמה (שיחשדוהו שהולך למוכרה) מותר, והסוגיא כאן לא מחלקת חילוק זה אבל הפוסקים למדו לחלק כך מהסוגיא בכתובות (ס, א) וכמבואר בתוספות שם. ורבי עקיבא איגר (בשו"ע שם) כתב שבזוג של בהמה יש חשד לאיסור דאורייתא אם תצא ברשות הרבים, משום שזה נחשב משא - ושביתת בהמתו היא איסור עשה דאורייתא (ולעיל נא, ב הובא פני יהושע שבמלאכת הוצאה אין איסור שביתת בהמה מהתורה) ולכן מדמה הגמרא לחשד כיבוס בגד, אבל הפוסקים שנקטו שאין בימינו רשות הרבים מהתורה (שג, יח), לכן הם מתירים מראית העין בחצר- משום שבזמנינו איסור יציאת בהמה בזוג הוא רק מדרבנן. וראה לעיל נח, א שבאמת הרמ"א ביו"ד (פז, ג) כתב במפורש את החילוק של המגן אברהם, והש"ך שם (ו) חולק עליו ולמד מאיסור יציאה בזוג פקוק שיש איסור מראית העין בדרבנן. (ולפי רבי עקיבא איגר הנ"ל נידחית ראייתו).
תנן במתניתין: ובמוך שבאזנה יוצאת בשבת.
תני רמי בר יחזקאל: והוא - שהתירו דוקא כשקשור המוך באזנה, שאז אין חשש שמא יפול ותבוא להוליכנו ברשות הרבים.
עוד תנן: ובמוך שבסנדלה יוצאת בשבת.
תני רמי בר יחזקאל: והוא - שהתירו דוקא כשקשור לה המוך בסנדלה, שאין חשש שמא יפול.
עוד תנן: ובמוך שהתקינה לה לנדתה, יוצאת בשבת.
סבר רמי בר חמא למימר שגם במוך זה התירו רק והוא - שקשורה לה בין יריכותיה.
אמר רבא: התירו לצאת במוך של נדה אף על פי שאינו קשור. והסיבה לכך - כיון דמאיס, לא חששו שמא אתיא לאיתויי.
בעא מיניה רבי ירמיה מרבי אבא: עשתה לה האשה בית יד למוך שבאותו מקום - מהו?
האם גם באופן כזה התירו לצאת בו, או שמא כיון שיש למוך בית יד, יש לחשוש שמא תבוא להוליכנו ברשות הרבים?
אמר ליה: מותר לצאת בו, שגם כשיש למוך בית יד עדיין מאוס הוא.
איתמר נמי, אמר רב נחמן בר אושעיא אמר רבי יוחנן: עשתה לה בית יד למוך מותר לצאת בו.
רבי יוחנן נפיק בהו, ברשות הרבים, במוך שבאזנו לבי מדרשא. מפני שהיה זקן וצואת אזנו מרובה.
וחלוקין עליו חבריו, שסוברים כי אסור לצאת במוך שבאזנו כשאינו קשור.
רבי ינאי נפיק בהו לכרמלית.
וחלוקין עליו כל דורו  58 , מפני שלא קשר.

 58.  אצל רבי יוחנן נאמר שחלקו עליו חביריו, ואילו על רבי ינאי חלקו כל דורו, ומפרש הריטב"א שרבי יוחנן יצא במוך מהודק, אבל רבי ינאי יצא במוך שאינו (קשור ואינו) מהודק ובזה כולם מודים שאסור. אולם לפי הפירוש השני שהביא רש"י (ראה להלן) החילוק פשוט יותר שרבי יוחנן יצא לבית מדרשו וחלקו עליו שאינו צריך להחמיר כל כך, אבל רבי ינאי הקיל ויצא לכרמלית ועל זה חלקו כל דורו.
ומקשינן לרבי יוחנן ורבי ינאי: כיצד יצאו במוך שאינו קשור? והתני רמי בר יחזקאל כי זה ששנינו במשנתינו שמותר לצאת במוך שבאוזן: והוא - דוקא שקשור לה המוך באזנה!?
ומשנינן: לא קשיא.
הא מה שיצא רבי יוחנן מדובר - דמיהדק המוך לאזנו, ולפיכך התיר אף כשאינו קשור  59 .

 59.  רש"י. והביא בשם רבו פירוש נוסף בגמרא, שבאמת רבי יוחנן יצא לבית מדרשו דרך החצר והחמיר שלא לצאת לרשות הרבים, ומקשינן מדוע החמיר יותר מהמשנה שמתירה לצאת לרשות הרבים במוך קשור? ומתרצת הגמרא שהמשנה מתירה רק בקשור ומהודק (הקשר) ורבי יוחנן קשר בלי להדק את הקשר ולכן לא יצא לרשות הרבים. והרא"ש והשו"ע (שג, טו) פסקו שצריך קשור ומהודק, ופירש הקרבן נתנאל (אות י) שהם מפרשים כמו הפירוש השני ברש"י. (וראה ביאור הגר"א שם שכתב שלא פירשו כשני הפירושים ברש"י). וראה משנה ברורה (מג) ושער הציון (לז).
הא ששנה רמי בר יחזקאל - מדובר באופן דלא מיהדק, ולפיכך התיר רק כשקשור.
שנינו במשנה: יוצאת בפלפל ובגלגל מלח שבפיה.
ומבארינן: פלפל - נותנת בפיה לריח הפה להעביר את ריח הרע שבפיה.
גלגל מלח - נותנין בפה לדורשיני, לרפואת חולי השינים.
עוד שנינו במשנה: וכל דבר שנותנת לתוך פיה מותר לצאת בו.
ומבארינן: לרבות זנגבילא. אי נמי דרצונא, קנמון.
שנינו במשנה: שן תותבת כשהיא שן של זהב, רבי מתיר וחכמים אוסרין.
אמר רבי זירא: לא שנו שחכמים אוסרין אלא שן זהב. שכיון שמשונה במראה משאר השינים חיישינן שמא יבזו אותה, ותבוא להוריד שן זו ולהוליכה בידה ברשות הרבים. אבל בשן של כסף דברי הכל מותר לצאת בה, שדומה לשאר שינים  60 .

 60.  רש"י בשם רבותיו. והוא בעצמו מפרש שהאיסור הוא משום תכשיט שחיישינן שמא תוריד אותה כדי להראות לחברותיה, (ושל כסף אינו תכשיט כמו זהב). והרשב"א פירש שהחשש הוא שהשן תיפול מעצמה והיא תטלטל אותה מפני ערכה הרב. והרמב"ן כתב שהירושלמי מפרש משום חשש שתיפול השן אבל הבבלי לא פירש כך. וראה להלן.
תניא נמי הכי: בשל כסף דברי הכל מותר. בשל זהב - רבי מתיר וחכמים אוסרין.
אמר אביי: רבי ורבי אליעזר ורבי שמעון בן אלעזר - כולהו סבירא להו דכל מידי דמיגניא ביה, כל דבר שגנאי הוא לה  61  אם תורידנו, מותר לצאת בו בשבת, שלא חוששים שהיא אתיא לאחויי לחברותיה, ועלולה לטלטלו.

 61.  כתב רש"י שמכאן נראה שהמחלוקת רבי וחכמים (בשן של זהב) היא - אם חששו שהיא תראה לחברותיה תכשיט במקום שיש גנאי בהורדת התכשיט וכמו שפירש רש"י בעצמו. אבל לפי פירוש רבותיו (הנ"ל) ולפירוש הרשב"א (והירושלמי) צריך ביאור מה הביאו ראיה דוקא מרבי שהוא סובר כך, והרי חכמים לא נחלקו עליו בזה? ותירץ רש"י, שבאמת אין הוכחה שחכמים לא מודים לרבי בזה אלא שהגמרא נקטה את התנאים שמתירים על אף שיש חשש שתורידנו, אבל חכמים אוסרים - ואף שהסיבה היא מחשש אחר, לא נמנעו מלהביא את רבי שמתיר. וראה מהרש"א. והקשו הראשונים, הרי על הסברא הזו אין מי שחולק לגמרי, שהרי כולם מודים שבירית וכן טוטפת וסרביטין התפורים לסבכה מותר לצאת בהם משום שיש גנאי בהורדתם לכן לא חששו לכך, ומה למדנו יותר מזה בדברי שלושת התנאים שאביי מנה? ותירץ הרשב"א שהחידוש בדברי התנאים האלו שמדובר בדברים שלובשות רק נשים שצריכות לכסות בהם חיסרון ומום בגופם, ולכן מעצם לבישתן דברים אלו כבר ניכר הגנאי והמום שלהן, ואף על פי כן אמרינן שהיא לא תוריד אותם להראותם משום שזה מזכיר ומבליט את הגנאי, אבל דבר שהיא לא תוריד משום צניעות או סיבה אחרת (כמו אשה חשובה) כולם מודים שלא גזרו עליו. והריטב"א כתב שאלו השלשה דברים אינם אלא קצת גנאי, וסוברים (התנאים שהזכיר אביי) שגם באופן כזה לא גזרו. וראה ר"ן מה שהוסיף על תירוץ הרשב"א.
רבי - הא דאמרן במשנתנו, שמתיר לצאת בשן תותבת של זהב ולא חושש שמא תשלוף את השן.
רבי אליעזר - דתניא: רבי אליעזר פוטר ומתיר לכתחילה לצאת בכובלת, קשר שקשור בו סם וריחו ערב, אשר אשה שריחה רע נושאת אותו עליה, ובצלוחית של פלייטון, שדרך נשים שריחן רע לשאת אותה. ולא חשש רבי אליעזר שמא תבוא לשלוף אותם שהרי לא תראה גנותה.
רבי שמעון בן אלעזר - דתניא: כלל אמר רבי שמעון בן אלעזר: כל דבר שהוא למטה מן הסבכה שעל ראש האשה - יוצאה בו. שהרי לא תבוא להוריד את הסבכה ולגלות שערה. אך כל שהוא למעלה מן הסבכה - אינה יוצאה בו, משום חשש שמא תורידנו ותבוא להוליכנו ברשות הרבים.
מתניתין:
יוצאה אשה בשבת בסלע, שהוא מטבע שמניחין על הצינית, על פיסת הרגל, לאדם שיש לו שם מכה, כדי שלא ינגף ברגלו. וגם נרפא על ידי הנחת סלע זו.
הבנות קטנות, שמנקבות אזניהם אך עדיין לא מניחות בנקב נזמים עד שיגדלו, ודרכן להניח חוטים או קסמים באזניהם כדי שלא יסתם הנקב - יוצאות בחוטין הללו. ואפילו בקסמין שבאזניהם, שאינם תכשיט לנוי, התירו לצאת, שאין זה משא, משום שדרכן בכך  62 .

 62.  רש"י. והביא שיש מפרשים שמדובר על חוטים קלועים בשער והחידוש במשנה שאצל קטנה לא גזרו על דברים שחוצצים בטבילה משום שאינן טובלות. והקשה שקטנות גם טובלות לטהרות ואפילו לטומאת נדה. ולדבריו שיש איסור לקטנה לצאת בדבר החוצץ לטבילה, צריך לומר שהחוטים והקיסמים שבאזניהם אינם חוצצים משום שהם רפויים. וכן כתב הרשב"א. וראה להלן שלפי רש"י מוכח מהגמרא שמדובר במשנה על בתולות ולא רק באשה נשואה.
ערביות, נשים ישראליות שבערב - יוצאות רעולות כדרך נשים ערביות שראשן ופניהם עטופים, חוץ מן העינים.
ומדיות, נשים ישראליות שבמדי - יוצאות פרופות, שמתעטפות בטלית שיש בראשה האחד של הטלית רצועה, וקושרת אבן או אגוז בראשה השני, וכורכת את הרצועה ונעזרת באבן או באגוז כדי שלא תפול הטלית מעליה  63 .

 63.  הגמרא (סה, ב) מסתפקת אם מותר לפרוף על אגוז לצורך הוצאתו לקטן. והקשו התוספות (סד, ב) מדוע לעיל גזרו שלא תתן לתוך פיה מפני שנראה כהערמה לצורך הוצאה (לפי פירושם), וכאן לא אסרו מטעם זה (ואפילו מסתפקת הגמרא שמותר להערים באמת) ? ותירצו שכאן רואים את מטרת הפריפה - לצורך הבגד, אבל שם לא יודעים מה היא נותנת לתוך פיה.
ולא רק ערביות יוצאות רעולות ומדיות יוצאות פרופות, אלא, וכל אדם יוצא כן, אלא שדברו חכמים בהווה, שבערב ובמדי כך דרכן לצאת.
פורפת מחברת את חלקי בגדיה כשלובשת אותם על האבן ועל האגוז ועל המטבע בשבת.
ובלבד שלא תפרוף בו לכתחלה בשבת, אלא תפרוף מערב שבת, שמעשה זה מועיל לבטל מהמטבע שם מוקצה, ונעשה כמו כלי או מלבוש.
גמרא:
מאי צינית האמור במשנה? בת ארעא מכה שהיא תחת פרסת הרגל.
ומאי שנא סלע דוקא שמניחים אותו שם כדי להגן על הרגל?
אילימא כל מידי דאקושא כל דבר קשה מעלי לה מועיל להגן על המכה מהקוצים - ליעבד לה חספא יניח שם חרס שהוא קשה ויגן על רגלה?
אלא מועיל מטבע סלע שם משום שוכתא ליחלוחית היוצאת מן הכסף מרפאת את המכה, אם כן אין צורך במטבע דוקא ליעבד לה טסא טס של כסף?
אלא הקפידו להניח שם מטבע משום צורתא שצורת המטבע מועילה למכה, אם כן אין צורך במטבע דוקא - ליעבד לה פולסא עגול של עץ ויעשו עליו צורה.
אמר אביי: שמע מינה, כולהו מעלין לה שלרפואת הרגל צריך גם דבר קשה להגן מהקוצים וגם כסף בגלל לחלוחית שבו שהוא יפה למכה וגם צורה של מטבע מועילה לו, ובמטבע של סלע יש את שלושת המעלות הללו  64 .

 64.  רש"י. ומשמע שצריך דוקא את כל שלושת המעלות כדי שיהא מותר לצאת בו, וכך משמע בשו"ע (שא, כח) וכן פסק המגן אברהם (שם, מא) שאסור לצאת בדבר קשה שעשוי רק לצורך הגנה על פצע ומכה. אך רבי עקיבא איגר ומחצית השקל תמהו שהרי מותר לצאת במוך של נדה כשהוא קשור (שא, יג), וכן בכובע ובגד להגן מגשם? והפרי מגדים (מא) כתב שבאמת בירושלמי משמע שכולהו מעלין לה הכונה היא שכל דבר שעשוי אפילו לאחד מהצרכים של מטבע (בפני עצמו) מותר לצאת בו. וראה משנה ברורה (שם קח) ושער הציון.
שנינו במתניתין: הבנות יוצאות בחוטין שבנקב שבאוזניהם.
אבוה דשמואל לא שביק להו לבנתיה דנפקי לא הניח לבנותיו לצאת בשבת בחוטין שבאוזניהן.
ולא שביק להו לא הניח להם גניאן גבי הדדי לישון זו אצל זו בעודן בתולות.
ועביד להו מקואות של מים מכונסים סמוך לנהר וממשיך לתוך המקווה את מי הנהר וטובלות שם ביומי ניסן.
ועשה לבנותיו מפצי זמורות של עץ שיניחו תחת רגליהן כשטובלות בנהר פרת ביומי תשרי שיש בקרקעית הנהר טיט, ואם לא תניח זמורות או נסרים תחת רגליה יחצוץ הטיט שברגליה ולא תועיל לה הטבילה  65 .

 65.  רש"י. והקשו הרא"ש והטור (יו"ד, קצח) והר"ן שטיט אינו חוצץ במקום שהמים של המקוה הרטיבו את הטובל, כמו שמבואר במשנה מקואות (ז, ז) שהמטביל מטה אפילו אם רגליה שוקעות בטיט טהורה "מפני שהמים מקדמין", והיינו שהמים שמרטיבים את הרגלים מחוברים למי המקוה (ראה רא"ש במשנה שם ותוספות יום טוב מקואות ב, י) ומדוע הוצרך אבוה דשמואל להניח מפצי על הטיט? ותירץ הר"ן שדוקא רגלי מטה מועיל שירטיבו אותם מי המקוה, אבל ברגלי אדם הטיט חוצץ משום שהטיט נכנס בין האצבעות ונדחק שם. והשפת אמת מוסיף ביאור שבאמת יש קמטים בין אצבעות הרגלים שדינם כבית הסתרים שאין צורך שיכנסו שם מים בטבילה, אלא צריך שיהיו ראויים לביאת מים - שלא תהא שם חציצה, והדין (הנ"ל) שאם קדמו מי המקוה והרטיבו את הטובל - הטיט אינו חוצץ, נאמר דוקא במקום שבאו שם המים (ואז הם מחוברים למי המקוה על אף הטיט), אבל במקום יבש שהוא רק ראוי לביאת מים כשהוא נכנס לטיט הוא כבר לא ראוי לביאת מים ולכן הטיט חוצץ. וראה בשפת אמת ביאור נוסף. והתוספות פירשו שאבוה דשמואל עשה לבנותיו מפצי - לצניעות להסתיר את מקום הטבילה, שחשש שמתוך פחד שיראו אותן טובלות יטבלו במהירות ולא ידקדקו לטבול כדין. וכן פסק השו"ע (יו"ד קצח, לד) שלא לטבול במקום שיש חשש שבני אדם רואים, מהטעם הנ"ל. ומהרמב"ם (מקואות ט, יג) נראה שהוא מפרש שהמפץ גם נעשה כדי שהמים יהיו מכונסים ולא זוחלין, ויהא להם דין מקוה ולא מעין. אלא שביומי ניסן כשהנהר גדול משך (אבוה דשמואל) מים למקואות בצידי הנהר ובתשרי הוצרך לעשות מקוה בתוך הנהר עצמו, וכן כתב הכסף משנה. (אמנם מדבריו (שם, א, יא) נראה שפירש כמו התוספות, ראה ביאור הגר"א יו"ד רא, יז)
והוינן בה לפרש את דברי אבוה דשמואל: מדוע לא שביק להו לבנותיו שיהיו יוצאות בחוטין, והאנן תנן במתניתין הבנות יוצאות בחוטין.
ומתרצינן: בנתיה דאבוה דשמואל חוטים שלהן דצבעונין הוו ולפיכך לא התיר להן לצאת גזירה שמא יבואו לשלפם ולהראותם לחברותיהם, וההיתר השנוי במשנה הוא בחוטים שאינם צבועים  66 .

 66.  והקשו התוספות לעיל (נט, ב) הרי בנזמי האזן מותר לצאת ואין חשש שתשלוף אותם? ותירצו שחוטים יותר קל לשלוף מנזמים. אך מרש"י (שם) נראה שהוא מחלק באופן אחר, שנזמים שהתירו מדובר באשה נשואה שאזניה מכוסות ולכן טורח גדול בשבילה להוריד את נזמיה מהאזן, וכאן מדובר על קטנות בתולות שאזניהן מגולות. (אמנם רש"י לשיטתו להלן בגמרא - שהמעשה בבנות אבוה דשמואל היה כשהן היו בתולות, וראה לעיל במשנה שרש"י מפרש שמדובר בבתולות שהן גם טובלות. אבל התוספות להלן מפרש שמדובר בנשואות). וכתב המגן אברהם (שג, טז) שלדעת התוספות אשה נשואה תהא אסורה לצאת בחוטים צבועים באזניה, אבל לדעת רש"י רק בתולה ואשה שאזניה מגולות תהא אסורה, ואשה שאזניה מכוסות מותרת לצאת בהן. וראה ביאור הלכה (שג, כ).
ומה שלא שביק להו אבוה דשמואל לבנותיו גניאן גבי הדדי, לימא מסייע ליה לרב הונא דאמר רב הונא: נשים המסוללות המתחככות זו בזו מחמת תאות תשמיש <img alt='' src='p_amud.bmp title='מיקום עמוד מדויק'>  פסולות לכהונה  67  ולכך חשש אבוה דשמואל.

 67.  רש"י מפרש שהיא פסולה רק לכהן גדול, ומשום שאינה נחשבת לבתולה שלימה. ומדובר כשבנות אבוה דשמואל היו בתולות, ואף שלא היה כהן גדול בימיו הקפיד על כך שיהיו בתולות שלימות משום צניעות. אבל התוספות מפרשים שפסולות לכהונה הכונה היא לכל כהן משום איסור זונה, ומדובר בנשים נשואות. והרמב"ם (איסורי ביאה כא, ח) פסק שאינם נאסרות לכהונה (כמסקנת הגמרא) אבל אסורות לעשות כן משום "מעשה ארץ מצרים", וכתב שאין לוקים על זה משום שאינו לאו מפורש (על זה לבד, ראה ספר המצוות ל"ת שנג) אבל מכים אותה מכת מרדות. וסיים: שיש לבעל להקפיד ולמונעה מזה, ונראה שכך הוא פירש את מסקנת הגמרא שאבוה דשמואל הקפיד שלא יישנו יחד כדי שלא יבואו לידי מעשה ארץ מצרים (ולא כפירוש רש"י להלן).

דרשני המקוצר[עריכה]