פרשני:בבלי:שבת קלח ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שבת קלח ב

חברותא[עריכה]

ואמר שמואל משום רבי חייא: מאחר שלא אסרו חכמים עשיית מחיצות, לכן כילת חתנים שאין לה גג אלא מחיצותיה משופעות מלמעלה מאמצע המטה כלפי צדדיה - מותר לנטותה ומותר לפורקה  35 . אמר רב ששת בריה דרב אידי: לא אמרן אלא שהקצוות העליונות של שתי המחיצות קרובות זו לזו, ואין בגגה של הכילה טפח, אבל יש בגגה טפח - יש בה שיעור אהל והיא אסורה.

 35.  בהערה 28 הבאנו את דעת הרי"ף שלא הותר לעשות אהל שאין לו גג אלא על ידי חוט או משיחה. והרא"ש (סימן ב) הקשה על הרי"ף, שבכילת חתנים לא נזכר שצריך שיהיה חוט או משיחה כדי שתהיה מותרת, ומוכח שאם אין גג אין זה אפילו אהל עראי, ואין צריך דבר כדי להתירו. וכתב הנודע ביהודה, (מהדו"ת או"ח ל' ד"ה ודעת הרמב"ם) שהרמב"ם שהלך בשיטת הרי"ף נשמר מקושית הרא"ש, וכתב: כילת חתנים שאין בגגה טפח הואיל והיא מתוקנת לכך מותר לנטותה. הרמב"ם חילק בין טלית כפולה שאינה מיוחדת לפרוס אותה במקום זה לכילת חתנים ששם הבגד מיוחד לכך, והמעלה שיש בחוט או משיחה היא שבכך מכין את הטלית לפורסה ונעשית כמו כילה.
וגם כי אין בגגה עצמו טפח, נמי לא אמרן שמותר, אלא שאין בפחות משלשה טפחים סמוך לגגה רוחב טפח, ובמקום ששתי המחיצות מתרחקות אחת מהשניה שיעור טפח, יש כבר מרחק שלשה טפחים מהגג.
אבל יש בפחות משלשה סמוך לגגה רוחב טפח - אסור, כי נחשב הדבר שיש לכילה גג טפח מדין לבוד  36 , שהרי אפשר להוריד את השיפוע העליון למקום ששם יש בין המחיצות טפח, וכך יש גג בלתי משופע ברוחב טפח.

 36.  מהגמרא יוצא שאומרים לבוד אף להחמיר ואסור לנטות אהל בשבת, גם כשהאהל הוא אהל רק על ידי לבוד. התוספות בעירובין (ק"ב א' ד"ה לא) אומרים, שבודאי אין איסור לנטות בשבת שני חוטים תוך שלשה טפחים משום עשיית אהל, ואף על פי כן אם היו חוטים אלו נטויים מערב שבת, נחשב שהיה כאן טפח מערב שבת ומותר להוסיף עליו בשבת. החתם סופר (שו"ת יור"ד סימן ש"מ אות ג) מבאר, שיש שני דינים בלבוד, יש דין שעל ידי לבוד רואים שני דברים רחוקים כקרובים, ודין זה נאמר בין להחמיר בין להקל, ויש דין שרואים את האויר שבינתיים כסתום, דין זה נאמר רק להקל ולא להחמיר, לכן מותר לנטות שני חוטים בשבת, כי אם נקרב אותם לא יהיה בהם טפח, ולא אומרים לבוד להחשיב את האויר שביניהם כסתום כי אין אומרים כאילו יש כאן טפח להחמיר, אלא להקל. כגון אם היו שני חוטים מערב שבת, שאז מותר להוסיף עליהם בשבת.
ולא אמרן שכילת חתנים מותרת, אלא במקום שאין בשיפועה של כל אחת מהמחיצות טפח, וכל הכילה מאהילה על פחות משני טפחים, ולא עושים אותה כדי להגן אלא לנוי  37 .

 37.  כך כתב רש"י כאן להסביר לשם מה עושים את הכילה אם אין תחתיה אלא פחות משתי טפחים. ובעירובין (קב ב) כתב רש"י שמדובר במטה שיש עליה הרבה מוטות, אחד נמוך ואחד גבוה, ויש שם כמה אהלים. ועיין שם בתוספות ד"ה לא.
אבל יש בשיפועה של אחת המחיצות טפח - אין היא נחשבת למחיצה אלא לאהל כיון שיש מתחתיה אויר טפח, שכן ההלכה היא ששפועי אהלים כאהלים דמו  38 .

 38.  במשנה בסוכה (יט ב) נחלקו תנאים במי שעשה סוכה על ידי שהטה ראשי הקנים על הכותל וראשם השני של הקנים מונח על הארץ, ואין לסוכה גג ודפנות נפרדים. רבי אליעזר פוסל וחכמים מכשירים. הגמרא שם מבארת שהמחלוקת היא האם שיפועי אהלים כאהלים דמו או לא. מובאת שם ברייתא שאומרת, שאף רבי אליעזר מכשיר, אם יש דופן בגובה טפח ואחר כך מתחיל השיפוע כי זה נחשב לאהל. בגמרא שם נפסקה ההלכה ששיפועי אהלים לאו כאהלים דמו, ולא כדברי הגמרא כאן ששיפועי אהלים כאהלים. תוספות (ד"ה שאין) אומרים בשם רשב"ם שלא גורסים כלל בגמרא כאן "ולא אמרן אלא שאין בשיפועה טפח". לפי דעה זו, הכילה יכולה להיות משופעת הרבה טפחים, אך אין היא מותרת אם בסוף השיפוע יש לה מחיצה טפח מעל המטה, שהרי באופן זה היא נחשבת לאהל לפי כל הדעות, כמבואר בגמרא בסוכה. בשיטת רשב"ם הלך גם הרמב"ם שכתב (פכ"ב מהלכות שבת ה"ל) כילת חתנים שאין בגגה טפח ואין בפחות משלשה סמוך לגגה רוחב טפח, מותר לנטותה ומותר לפורקה, והוא שלא תהא משולשלת מעל המטה טפח. והעתיקו השו"ע. (סימן שט"ו סי"א). הגר"א בהגהותיו על הגמרא כתב, שהרמב"ם לא גרס קטע זה, והוא פוסק ששיפועי אהלים אינם כאהלים. נחלקו האחרונים בהבנת מה שכתבו הרמב"ם והמחבר "והוא שלא תהא משולשלת מעל המטה טפח". הט"ז (שם ס"ק יז) פירש את לשון הרמב"ם והמחבר שאם הכילה משולשלת טפח, המטה נעשית גג והאיסור הוא משום המטה, וכפירוש רש"י בגמרא לקמן. התוספת שבת (שם ס"ק כא) חלק עליו ופירש שעל ידי כך שהכילה משולשלת טפח, הכילה נעשית גג. המשנה ברורה (שם ס"ק מ"ב) הלך בדרכו של התוספת שבת. מדבריהם נראה שהרמב"ם לא פירש את הגמרא לקמן כפירוש רש"י.
ולא אמרן בה היתר, אלא דלא נחית מפוריא (שלא יורד הכסוי מסביב המטה אל מתחת למשטח המטה  39 ) טפח.

 39.  כך הוא פירוש רש"י. ועיין בהערה הקודמת שהבאנו אחרונים שפירשו בדעת הרמב"ם, שלא כפירוש רש"י.
אבל נחית מפוריא טפח - אסור, ואף שאין איסור בעשיית מחיצות, כאן אין עיקר האיסור משום המחיצות אלא משום המטה שהיא אהל, ובמטה לא אסרו חכמים משום אהל אלא בתנאי שיש שם מחיצות, מפני שאין המטה עשויה להגן על מה שתחתיה  40 .

 40.  כתב הרשב"א, שאין איסור להעמיד מטה ולפרוס עליה סדין, שיורד מתחת למטה טפח, שלא אסרו אלא בכילה שנעשית לצל, אלא שאינה אסורה מצד עצמה, מפני שאין לה גג, על כן החמירו בה לאסור, במקום שהמטה נעשית גג ויש לה מחיצות, אבל בסדינים אין איסור, אף שיש שם גג עם מחיצות, כיון שהסדינים לא עשויים לצל. ועיין בהערה 15 שהבאנו את דברי רבינו תם, שלא אסרו חכמים להעמיד מטה אלא כשיש לה מחיצות מגיעות לארץ. והקשה המהרש"ל (עמודי שלמה על הסמ"ג ל"ת ס"ה דין הבונה) מגמרא זו, שרואים ממנה שאין צריך שיהיו המחיצות מגיעות לארץ ! ותירץ המהרש"ל על פי דברי הרשב"א, שכאן החמירו יותר מפני שהכילה עשויה לצל.
ואמר רב ששת בריה דרב אידי: האי סיאנא (כובע של לבד) שיש לו שוליים רחבות שרי (מותר) ללובשו בשבת, ואין לחשוש לשוליו משום עשיית אהל.
ורמינן: והאיתמר: סיאנא - אסור ללובשו בשבת!
ומתרצינן: לא קשיא, הא דאסור ללובשו - דאית ביה בשוליו שיעור אהל שהוא טפח. הא דמותר ללובשו - דלית ביה טפח.
ותמהינן: אלא מעתה, שרביב בגלימא טפח (הוציא את הטלית להלן מראשו טפח) הכי נמי דאסור  41  משום עשיית אהל בשבת?! והדרינן ואמרינן: אלא  42  אין בלבישת בגד או כובע משום עשיית אהל, ואם יש סיבה לאסור לבישת כובע עם שוליים בשבת, אין זה אלא ברשות הרבים מחשש שמא תעיפנו הרוח מראשו, ויבוא להעבירו ארבע אמות ברשות הרבים.

 41.  זו גירסת הרא"ש. ובספרים שלנו הגירסא היא "הכי נמי דמיחייב". וכתב הקרבן נתנאל (אות ל) שזו טעות, שכן אהל עראי אין בו אלא איסור דרבנן, ולשון מיחייב הוא מדאורייתא.   42.  זו גירסת רש"י, ולפיה למסקנה אין בלבישת הסיאנא משום איסור אהל. רבינו תם לא גורס "אלא" ומפרש כרבינו חננאל שגם למסקנה יש בסיאנא משום איסור אהל, ונביא את פירושו בהערה 44. נחלקו האחרונים, מדוע אין איסור בסיאנא משום אהל, לפי רש"י. לדעת הט"ז, סיבת ההיתר היא, כי מה שיוצא מהראש נגרר אחר העיקר, שאין בו משום אהל. (שט"ו ס"ק ח). לדעת הבית מאיר, (סימן שט"ו). אהל הוא דבר שנח על הארץ ולא דבר המונח על גוף האדם, ומשום כך אין איסור במטריה בשבת. לדעתו אף החולקים על רש"י, לא אסרו אלא כובע המהודק על הראש, אבל אהל שמחזיקים אותו ביד, כגון מטריה אין בו איסור. לדעת הנודע ביהודה (מהדו"ת ל' ד"ה והנה אמינא) האוסרים את הסיאנא משום אהל, בודאי שאוסרים את המטריה, ואף רש"י לא התיר אלא משום שכאשר אדם לובש את הכובע, הוא מתכוין למלבוש ולא להגן מהחמה, ובשעה שמגיע למקום שמש לא עושה דבר. לדעת המשנה ברורה אין לאסור סיאנא משום אהל אחרי שהוא דרך לבישה. (שעה"צ סימן ש"א אות קפ"ז).
הילכך, משום הא לא קשיא הסתירה בדבר לבישת הכובע עם השוליים, כי הא שמותר ללובשו הוא בכובע דמיהדק לראשו, שאין חשש שתשאנו הרוח  43 , ואילו הא שאסור ללובשו הוא בכובע דלא מיהדק  44 .

 43.  כתב הבית יוסף, (סוף סימן ש"א ד"ה כובע) שאין איסור ללכת בכובע שלובש בשביל לכסות את הראש, אף שאינו מהודק, כי אם יפול אין לחוש שמא יטלטלנו ארבע אמות ברשות הרבים, מפני שאין דרך בני אדם להלך בגלוי ראש.   44.  כך פירש רש"י. ורבינו תם. (תוד"ה הא, ורא"ש סימן ג) אומר, שלא גורסים "אלא", ומפרש שהגמרא לא חוזרת בה מכך שיש בסיאנא משום איסור אהל. וכונת הגמרא שאין לתמוה ממה שמותר להוציא טלית מראשו טפח, כי הטלית נכפפת למטה ואינה אהל ואילו כובע הוא קשה ולכן הוא כאהל. ולענין הלכה עיין משנ"ב סימן ש"א ס"ק קנב.
שלח ליה רמי בר יחזקאל לרב הונא: אימא לן איזי (אמור לנו חביבי) הנך מילי מעלייתא (את אותם דברים משובחים) דאמרת לן משמיה דרב, תרתי (אשר שנים מהם היו) בהלכות שבת וחדא בענינה של תורה.
שלח ליה:
א. הא דתניא: גוד בכיסנא (נוד עם רצועות) המונח על אחד העמודים שעליו תולים אותו בקביעות - מותר לנטותו  45  בשבת, לפי שהוא מוכן מערב שבת לתליה, ותליתו חשובה כתוספת אהל עראי המותרת  46 .

 45.  בפירוש רש"י הגירסא היא "לנטותו" בלשון זכר, וכך צריך לגרוס לפי פירושו שגוד הוא נוד. ובספרים שלנו הגירסא היא "לנטותה" בלשון נקבה, וכך צריך לגרוס לפי הרמב"ם המפרש שגוד זו פרוכת, ועיין בהערה 47.   46.  כך מתרץ רש"י את הסתירה מהגמרא מדברי אביי לעיל שבגוד פטור אבל אסור, רש"י מיישב, שלעיל מדובר כשהגוד אינו מוכן לתלייה ברצועות, ואילו כאן הוא מוכן לתלייה. ועל כן דינו כמוסיף על אהל ארעי. ובשיטה המיוחסת לר"ן כתוב, שהסתירה מתיישבת על פי דברי רב, לעיל מדובר באדם אחד ואילו כאן מדובר בשני בני אדם. הרבה ראשונים ופוסקים לא הביאו להלכה רק את החילוק בין אדם אחד לשני בני אדם בענין גוד, ולא הביאו חילוק נוסף כדי לתרץ את הסתירה.
על כך אמר רב: לא שנו בזה היתר אלא בשני בני אדם שאינם מותחים אותו היטב. אבל באדם אחד שמותחו היטב - אסור  47 .

 47.  רש"י מפרש, שאם אדם אחד תולה את הנוד הוא קושר ביתד אחד ואחר כך מותח היטב וקושר ביתד השני, ואילו שני בני אדם לא מותחים היטב. ומסיים רש"י: "כך פירשו רבותי וכן מצאתי בתשובת הגאונים ואיני יודע מהו". יש בראשונים פירושים שונים בגמרא זו. הרשב"א בשם רבינו יונה מפרש, שאדם אחד שקושר וחוזר וקושר ולא עושה את האהל בבת אחת, עושה את האהל כדרך בנין שאינו נבנה בבת אחת ואסור, אבל שני בני אדם פורסים תחילה ואחר כך נותנים על העמודים, ואין זה דרך בנין להניח את הגג בבת אחת ולכן מותר. והקשה הרשב"א, שלפי זה יהיה מותר להניח דף מעץ על גבי מחיצות, והרי מוכח מהגמרא בביצה (לג א) בדין קדירה שזה אסור! ומתרץ הרשב"א, שאם מעמיד מחיצות ומיד אחר כך עושה גג יש איסור אף כשעושה את הגג בבת אחת, אבל כשעושה רק גג אין איסור כשעושה את הגג כולו בבת אחת. ועיין בחזון איש שנקט לעיקר בהלכה חילוק זה של רבינו יונה. (סימן נ"ב אות א' ואות ה' ד"ה ולדינא). הרמב"ם. (פכ"ב מהלכות שבת הל"ב) פירש שגוד זו פרוכת, שאין בה איסור מצד עצמה, אבל צריך להזהר שבשעה שנוטים אותה לא תתקפל ותעשה אהל, ולכן אם היא גדולה צריך ששני בני אדם יתלו אותה ובשו"ע נפסק כהרמב"ם (סימן שט"ו סי"ב) ועיין חזון איש סימן נ"ב אות ה'. ועיין בהשגות הראב"ד שפירש פירוש אחר, ועיין בשיטה המיוחסת לר"ן עוד פירוש בשם הרא"ה.
אמר אביי: וכילה שרוצים להביאה מתוחה כמו שהיא ולנטותה על המטה, אפילו בעשרה בני אדם אסור לנטותה, כי היא רחבה ואי אפשר דלא מימתחא פורתא (אי אפשר שלא תמתח קצת יותר משהיתה מתוחה) בשעה שנוטין אותה  48 .

 48.  רש"י לא פירש קטע זה כלל. ואי אפשר לפרש כאן כשיטתו בגוד, שכאשר שנים תולים אותו אין הוא נמתח טוב ולכן הוא מותר, אבל הכילה נמתחת טוב ולכן היא אסורה תמיד, שהרי ודאי שבעשרה בני אדם הכילה נמתחת טוב יותר מבשני בני אדם, ומהגמרא משמע שעשרה בני אדם זו סיבה להקל אלא שאפילו בעשרה בני אדם אוסרים, ומוכח שהמתיחה החזקה אינה סיבה לאסור כאן. לפי מה שהבאנו בהערה הקודמת את שיטת הרשב"א בגוד, הגמרא כאן מתפרשת יפה כהמשך לדין גוד, כי רק בגוד מתירים על ידי שני בני אדם שכן הם יכולים לפרוס אותו בבת אחת, אבל כילה לא נפרסת בבת אחת אפילו בעשרה בני אדם, ונמתחת קצת בשעה שנוטים אותה, ולכן היא אסורה. אנו בארנו את דין הגוד כרש"י ואת דין הכילה כהרשב"א. ועיין בבית יוסף סוף סימן שט"ו במה שהביא בשם רבינו ירוחם, שמשמע מדבריו שאכן אפשר לפרש בדין הגוד כרש"י ובדין הכילה כהרשב"א.
ב. אידך מילתא שאמרתי בשם רב בהלכות שבת מאי היא?
דתניא: כירה שנשמטה אחת מירכותיה (רגליה) - מותר לטלטלה לצורך גופה או מקומה כדין כלי שמלאכתו לאיסור  49 . נשמטו שתים מרגליה אסור לטלטלה כלל משום שבטל ממנה שם כלי, כי אינה יכולה לעמוד רק על שתי הרגלים הנותרות.

 49.  מפירוש רבינו חננאל ופסקי רי"ד.
רב אמר: אפילו נשמט לה רגל חד נמי אסור  50  לטלטלה כלל, אך לא משום מוקצה, אלא שיש לגזור גזירה שמא יתקע את רגלה בחוזקה כשיבוא להחזירה  51  ויתחייב משום בונה  52 .

 50.  זו הגירסא שלנו, ולפיה רב בא לחלוק על הברייתא. וכתב בפסקי רי"ד שרב תנא הוא ופליג. וכתב המהרש"ל, שיש ספרים שלא גרסו "חד נמי אסור" אלא "אמר רב: גזירה שמא יתקע" וכך גרס רש"י. לפי גירסא זו, רב לא חולק על הברייתא, אלא מפרש שלא אסרה הברייתא משום מוקצה אלא מחשש שמא יתקע, ואין לחוש לכך אלא כשנשמטו שנים מירכותיה.   51.  בסוף פרק כירה (מ"ז ב) מתיר רבן שמעון בן גמליאל לחבר רגלי המטה למטה אם החיבור הוא רפוי. וכן היא ההלכה. וכתבו התוספות בפרק במה טומנים (מ"ח א' ד"ה הא) שבמקום שיש רגילות לתקוע אסור לחבר אף כשהחבור רפוי. וכן פסק הרמ"א. (שי"ג ס"ו). וכתב החזון איש, שלפי שיטת התוספות, האיסור לטלטל את הכירה הוא כאשר הדרך לתקוע, אבל בכירה שאין דרך לתקוע את רגליה בחוזק - מותר גם לטלטלה. (סימן נ' אות י).   52.  בפרק הבונה (ק"ב א) נחלקו במכניס יד לקרדום על ידי שתוחב יתד קטן בחור שלו. רב מחייב משום בונה, ושמואל מחייב משום מכה בפטיש. יתכן שרש"י כתב כאן שהתוקע חייב משום בונה כי אנו עוסקים בדברי רב. ועיין ברש"י מ"ז א' ד"ה חייב חטאת.
ג. ענינה של תורה:
דאמר רב: עתידה תורה שתשתכח מישראל. שנאמר: "והפלא ה' את מכותך" (דברים כ"ח נ"ט).
"הפלאה" זו איני יודע מהו ענינה?
כשהוא אומר: "לכן הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא, ואבדה חכמת חכמיו ובינה נבוניו תסתתר" (ישעיה כ"ט י"ד)
הוי אומר: הפלאה - זו תורה שתשכח מהם  53 , שהרי היא חכמתם ובינתם.

 53.  הקשה המהרש"א, שמדברי הנביא בלבד יש ללמוד שעתידה תורה שתשתכח מישראל, ולשם מה אם כן צריך להביא את הפסוק בתורה שממנו לבד לא נדע שעתידה תורה שתשתכח לולא דברי הנביא? ותירץ המהרש"א, שגם דברי הנביא מתפרשים על ידי הפסוק בתורה, שהרי הנביא אומר שהקב"ה יוסיף להפליא את העם בשכחת התורה יותר ממה שכתוב בתורה, כי בתורה כתוב פעם אחת לשון הפלאה, ואפשר היה לומר שלא תשתכח אלא תורת הנסתר, ואילו הנביא אומר הפלאה פעמיים ללמד שגם תורת הנגלה תשכח.
תנו רבנן: כשנכנסו רבותינו לכרם  54  ביבנה, אמרו: עתידה תורה שתשתכח מישראל.

 54.  המקום נקרא כרם על שם שהיו יושבים שם שורות שורות ככרם. (רש"י).
שנאמר: "הנה ימים באים נאם ה' אלקים, והשלחתי רעב בארץ. לא רעב ללחם, ולא צמא למים, כי אם לשמוע את דברי ה'" (עמוס ח' י"א).
וכתיב: "ונעו מים עד ים, ומצפון ועד מזרח, ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו" (עמוס ח' י"ב).
בפסוקים אלו כתוב פעם אחת "דבר ה'" בלשון יחיד, ופעם אחת "דברי ה'" בלשון רבים, הרי שיש שלשה סוגי דברים שישכחו  55 . ואלו הם:

 55.  על פי החסדי דוד על התוספתא עדיות פ"א.
א. דבר ה' - זו הלכה, דכתיב: "להגיד לכם את דבר ה'" (דברים ה' ה').
ב. דבר ה' - זה הקץ, דכתיב: "ובשנת אחת לכורש מלך פרס לכלות דבר ה' מפי ירמיה"  56  (עזרא א' א').

 56.  תוספות ד"ה דבר ה'.
ג. דבר ה' - זו נבואה, דכתיב: דבר ה' אשר היה אל הושע (הושע א' א').
ומאי "ישוטטו לבקש את דבר ה'" שמשמעו שיסתובבו ממקום למקום בעיר אחת? אמרו: עתידה אשה שתטול ככר של תרומה, ותחזור בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, לידע אם טמאה היא ואם טהורה היא, ואין מבין לענות לה אפילו על שאלה כזו שהיא מעשים שבכל יום  57 .

 57.  הגאון ר' יעקב עמדין אומר, שכבר נתקיימה נבואה רעה זו, שהרי דיני טומאה וטהרה יחזרו לנו בימות המשיח, ואז לא תשתכח תורה מישראל, ועל כרחך שנתקיימה בנו כבר שכחת התורה. (הגהות יעבץ).
והוינן בה: איך יתכן שלא ידעו בבתי מדרשות עלנות אם טהורה היא ואם טמאה היא, והרי התורה שבכתב כתובה לפניהם, ובהדיא כתיב ביה בככר שהוא מקבל טומאה, שנאמר: "מכל האכל אשר יאכל ... יטמא" (ויקרא י"א ל"ד).
ומשנינן: אלא שאלתה היא - לידע אם הככר שנטמאה מתנור טמא, ראשונה לטומאה היא, ואם שניה לטומאה היא, ואין מבין לענות לה.
ומקשינן: הא נמי הלכה מפורשת במתניתין היא, ואין להעלות על הדעת שהמשנה תשכח  58 .

 58.  ריטב"א. והמהרש"ל מפרש, שעיקר הקושיא היא מה מקום יש להסתפק, הלוא התנור שקבל טומאה מהשרץ הוא ראשון והפת שקבלה טומאה ממנו היא שניה, ומכיון שדבר זה גם כתוב במשנה, הגמרא משתמשת בלשון "מתניתין היא". לפי המהרש"ל, תשובת הגמרא היא שאין הדבר פשוט מצד עצמו והמשנה תשכח. ועיין בהערה הבאה.
כדתנן: השרץ שנמצא בתנור - הפת שבתוכו היא שניה לטומאה, לפי שהתנור שנטמא מהשרץ הוא תחילה (ראשון לטומאה) ועושה את הפת שבתוכו שניה לטומאה.
ומשנינן: מסתפקא להו הבנת הדין ומקורו ולא ידעו לתרץ על הא קושיא שהקשה רב אדא כמו שתירץ רבא  59 .

 59.  יש לעיין, מה הגמרא מתרצת, הלוא המשנה ידועה להם, ויורו לאשה כמו שכתוב בה, אף אם לא ידעו טעם המשנה. ועיין בהערה הקודמת. ואפשר לומר, שלא יורו לה מהמשנה כדאיתא בסוטה (כב א) שהתנאים הם מבלי עולם כשמורים הלכה מתוך משנתם, ומפרש רש"י שם שכיון שלא יודעים טעמי המשנה באים לידי טעות בהוראה.
דאמר ליה רב אדא בר אהבה לרבא: מדוע הפת שבתנור היא רק שניה לטומאה? והלוא סתם תנור הוא של חרס ודינו שנטמא כשהשרץ נמצא באוירו אף כשלא נגע בו, וכיון שכך, ליחזייה האי תנורא כמאן דמלי טומאה (יש לנו להחשיב את התנור כאילו הוא מלא טומאה), ותיהוי פת ראשונה כאילו נגעה בשרץ עצמו!
אמר ליה רבא: לא אמרינן "ליחזייה האי תנורא כמאן דמלי טומאה", וכך מוכח מהדין שדרשה הברייתא מהפסוק.
דתניא: יכול יהו כל הכלים - הנמצאים בתוך כלי חרס שיש שרץ בתוך אוירו - מיטמאין באויר כלי חרס?
תלמוד לומר: "כל אשר בתוכו יטמא ... מכל האוכל אשר יאכל". (ויקרא י"א לג - לד) רק אוכלין מטמאין באויר כלי חרס, ואין כלים מטמאין באויר כלי חרס. התורה מלמדת כאן שני דברים:
א. כלי חרס מקבל טומאה מאוירו ומטמא אחרים מאוירו, אבל אין הוא מלא טומאה, שאילו היה כך, מדוע כלי עץ או מתכת שנמצא בתוך הכלי חרס לא נטמא, והלוא הוא מקבל טומאה מגבו  60 .

 60.  כך פירש רש"י. משמע שכלי חרס הנמצא בכלי חרס לא היה נטמא אפילו אם היינו רואים את האויר כמלא טומאה. ויתכן שכוונת רש"י לכלי חרס המוקף צמיד פתיל.
ב. אין כלי נטמא אלא מאב הטומאה ולא מראשון, ולכן הכלים שנמצאים בכלי חרס לא מקבלים ממנו טומאה.
תניא: רבי שמעון בן יוחי אומר: חס ושלום שתשתכח תורה מישראל, ואפילו תורה שבעל פה לא תשכח שנאמר "כי לא תשכח מפי זרעו" (דברים ל"א כ"א).

דרשני המקוצר[עריכה]