פרשני:בבלי:שבת קמח א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שבת קמח א

חברותא[עריכה]

אמר רבי חנא בגדתאה (מעיר "בגדד") אמר שמואל:  הלכה, מחזירין את השבר. מפני שאם ישהנו עד לאחר השבת, יש בכך משום סכנת האבר (ריטב"א).
רבה בר בר חנה איקלע לפומבדיתא. לא על לפירקיה (לדרשה) דרב יהודה. שדריה רב יהודה לאדא דיילא (ה"דייל", הממונה בפירקא), ואמר ליה: זיל גרביה (טול בגדיו) לרבה בר בר חנה, עד שיבוא לפירקא.
אזיל אדא וגרביה לרבה בר בר חנה.
לבסוף אתא רבה בר בר חנה לפירקא, ואשכחיה לרב יהודה דקא דריש ואמר: אין מחזירין את השבר בשבת.
אמר ליה רבה בר בר חנה: הכי אמר רב חנא בגדתאה, אמר שמואל: הלכה, מחזירין את השבר בשבת.
אמר ליה רב יהודה: הא רב חנא מדידן הוא. והא שמואל מדידן הוא. ואף על פי שהם ממקומנו, לא שמיע לי הכי משמם עד עתה.
ורק בזכותך שמענו עתה כן משמם. ואם כן, וכי לאו בדינא גרבתיך (ציויתי ליטול ממך את בגדיך) והכרחתיך לבוא הנה? והרי אילו לא באת, לא היינו זוכים לשמוע הא דאמרת משמייהו.
שנינו במתניתין: מי שנפרקה ידו ורגלו, לא יטרפם בצונן.
רב אוויא הוה יתיב קמיה דרב יוסף. שניא (נשתנתה) ליה ידיה וזזה ממקומה.
אמר ליה לרב יוסף: הכי מאי הוא לתקנה?
ואמר ליה: אסור.
והוסיף להראותו בעניני ריפוי שונים, ולשואלו על כל ענין וענין, הכי מאי?
ואמר ליה: אסור.
אדהכי, איתפח (נתרפאה) ידיה.
אמר ליה רב יוסף: מאי תיבעי לך בזה? והא תנן להדיא: מי שנפרקה ידו או רגלו, לא יטרפם בצונן. אבל רוחץ אותם כדרכו, ואם נתרפא נתרפא.
אמר ליה רב אויא: וכי לא תנן עוד בהאי מתניתין, "אין מחזירין את השבר", ואפילו הכי אמר רב חנא בגדתאה אמר שמואל: הלכה מחזירין את השבר? אלמא, לית הלכתא כהאי מתניתין.
אמר ליה רב יוסף: כולהו דיני דמתניתין בחדא מחתא מחתינהו (באריגה אחת אתה אורגם)?
והא לאו הא בהא תליא. אלא היכא דאיתמר דאין הלכתא כמתניתין, אתמר. והיכא דלא איתמר כן, לא איתמר. ובמי שנפרקה ידו דלא איתמר דלא כמתניתין, יש לנו לפסוק הלכתא כמתניתין.

מתניתין:

שואל אדם מחבירו בשבת, כדי יין וכדי שמן  1  . ובלבד שלא יאמר לו, "הלוני אותם". משום דהלואה, דרך המלוה לכותבה בפנקסו, כדי שלא ישכח. וחיישינן דלמא אתי למיכתב  2 . אלא יאמר לו: "השאילני". דשאלה, אין דרך כל כך לכותבה.

 1.  ודוקא בדבר שהוא לצורך שבת. אבל בלאו הכי, אסור בכל לשון. משום שקנין אסור בשבת. מגן אברהם סימן שז סקט"ו.   2.  ולכאורה אין טעם האיסור נוהג אלא במלוה. דהוא יבוא לכתוב. וצריך לומר דאסרו משום כן גם על הלוה. כדי שלא יכשל המלוה על ידו. ולפי זה יש להתיר ללות מגוי. אלא דלשון "חבירו", מוקמינן לה במשנה לקמן על גוי. שפת אמת.
וכן האשה שואלת מחבירתה ככרות בשבת. ובלבד שלא תאמר לה "הלויני ככרות".
ואם המלוה אינו מאמינו ללוה, מניח הלוה את טליתו אצלו לערבון  3 , ועושה עמו את חשבון החוב לאחר השבת. אבל בשבת עצמה אסור לעשות חשבון, כדאיתא לקמן (קנ א).

 3.  וכתבו הראשונים בכתובות (ז א), דאסור לקנות משכון ביום טוב. והכא מיירי שאינו משכון גמור. אלא מניחו לסמיכות דעת בעלמא. ויעוין בחתם סופר.
וכן הוא עושה בערב פסח בירושלים, שחל להיות בשבת. שאם לא זכר לקנות את השה לפסחו מערב שבת, מניח את טליתו אצלו (אצל המוכר), ונוטל את פסחו, ועושה עמו חשבון לאחר היום טוב.
גמרא:
שנינו במתניתין: שואל אדם מחבירו כדי יין וכדי שמן, ובלבד שלא יאמר לו "הלויני".
אמר ליה רבא בר רב חנן לאביי: מאי שנא אם אומר "השאילני", ומאי שנא "הלויני"?
אמר ליה: "השאילני" לא אתי למיכתב. כיון דשאלה היא לזמן מועט  4 , ואינו חושש שמא ישכחנה. אבל אם אומר לו "הלויני", אתי למיכתב. דלשון "הלואה" משמע לזמן מרובה. וכדקא קיימא לן: סתם הלואה שלשים יום. וחושש המלוה שישכחנה, ומשום כך הוא כותבה בפנקסו.

 4.  רש"י. והקשו תוספות, הא בשאלה נמי קיימא לן "סתם שאלה ל' יום". ופירשו, דבשאלה לא אתי למיכתב, משום דמחזיר את החפץ ששאל בעין. מה שאין כן בהלואה, שאינו מחזיר אותם פירות, אלא אחרים. ואף דהכא בין כך לא מחזיר אותם כדי יין ושמן בעין, מכל מקום כיון שמזכיר בלשון "שאלה", יזכור שאסור לכתוב.
ושוב אקשיה: והא כיון, דבחול נמי קרי להלואה "שאלה", דהא זימנין דבעי למימר ליה לחבריה "הלויני", ואמר ליה "השאילני". ובאמת הויא הלואה ולא שאלה. שהרי אינו מחזיר בעין את החפץ שנטל. אלא חפץ אחר תחתיו. ולא מיקרי שאלה אלא כשהוא מחזיר אותו חפץ שנטל. ועל כן לא קפיד המלוה עילויה, ומסכים שיטול לזמן מרובה כדין הלואה. ועל כן אתי המלוה למיכתב אותה בפנקסו. ואם כן בשבת נמי, אף דקאמר ליה "השאילני", נימא דדעתו להלואה. וניחוש דלמא אתי המלוה למיכתב אותה  5 .

 5.  והרמב"ן פירש לדרך רש"י, דמקשינן, הא בחול אי ילוה על דעת שלא להחזיר בעין, יהיה בזה דין "סתם הלואה ל' יום", אף אם יאמר לו "השאילני". ואם כן, למה הותרה בשבת. ומשנינן: שבת שאני, דכיון דאסרו חכמים לשון הלואה, מידע ידיע שאמר לו לשון "שאלה" בדוקא, כדי שיהיה זמנה כזמן שאלה ולא כזמן הלואה.
אמר ליה אביי: בשבת, כיון דרק בלשון "השאילני" הוא דשרו ליה רבנן ליטול, אבל בלשון "הלויני" לא שרו ליה, מינכרא מילתא. ומתוך כך יזכר מאיסור כתיבה בשבת, ולא אתי למיכתב  6 .

 6.  וכתב הרשב"א, דנשים שאינן מכירות בהבדל שבין לשון "הלואה" ללשון "שאלה", צריכות לומר "תן לי" וכיוצא בו, מלשונות שאין במשמעותן הלואה. וכן כתב הר"ן בשם תוספות, שכשאומר לו בלשון לע"ז שאין בה הבחנה בין לשון שאלה להלואה, אסור. אולם בפסקי רי"ד כתב, דאין הדין תלוי בלשון דוקא. שהרי בין כך אין כאן לא הלואה ולא שאלה. שהרי אין פורעו מאותו המין שנוטל, אלא דמים. ואין זה אלא מקח וממכר. אלא שאסרו לומר בלשון מקח, משום גזירת מקח וממכר. והעיקר שלא יהיה על דעת שיקיף לו זמן מרובה. ולהכי קרי לה התנא "שאלה". ומיהו כתב הריטב"א, דאף לדעה זו אסור לומר "הלוני על מנת לפרוע מיד". משום דלא פלוג רבנן. ואי שרית ליה למימר הכי, אתא למיגז, ויאמר "הלויני" סתם.
אמר ליה רבא בר רב חנן לאביי: מכדי, אמרו רבנן: כל מילי דיום טוב, כמה דאפשר לשנויי משנינן. כדי שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול. וכגון הא דשנינו בביצה (כט ב), "המביא כדי יין ממקום למקום לא יביאם בסל ובקופה (כדרך שהוא עושה בחול), אלא מביא על כתפו".
ואם כן, הני נשי דמליין ביום טוב חצבייהו (כדיהן) מיא, מאי טעמא לא משנין בשאיבת המים?
אמר ליה: משום דלא אפשר לשנות כלום בשאיבה. דהיכי ליעבדי? אם תאמר דנשי דמליין בחול מים בחצבא רבא, לימלו ביום טוב בחצבא זוטא, אין לעשות כן. דהא מפשו בהילוכא. שאם נצריכן למלאות בכדים קטנים, יצטרכו למלאות ולהוליך את המים פעמים מרובות יותר, מאשר אילו ימלאו בכדים גדולים.
ואם תאמר, דאותן נשים דמליין בחול בחצבא זוטא, לימלו ביום טוב בחצבא רבא, הא נמי אין לעשות כן. דהא קא מפשו על ידי כך במשוי.

דרשני המקוצר[עריכה]