פרשני:בבלי:שבת פב א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שבת פב א

חברותא[עריכה]

אמרה להו: מאי איעבד לכו, אין הכשפים שולטין עליכם לפי שאתם נזהרים מדברים המביאים לידי שליטת הכשוף.  דלא מקנחו לכו בחספא בחרס, ולא קטיל לכו כינא אמנייכו, אינכם הורגים כינה על בגדיכם, ולא שליף לכו ירקא ואכיל לכו מכישא דאסיר גינאה אינכם שולפים ירק ואוכלים אותו הישר מתוך האגודה שאגד הגנן, אלא אתם מתירים את האגודה תחילה  1 .

 1.  לכאורה הרי הם התירו את הספינה ע"י שם ולא משום שלא שלט בהם הכישוף שלה. אלא יש לפרש שהיא לא ידעה מהזכרת השם ותלתה הדבר משום כל אלו, ועוד יש לומר שאת הספינה היתה יכולה לאסור שאין זה כישוף שנעשה בגופם וע"ז היו צריכים להזכיר שם, אבל להזיק להם עצמם לא היתה יכולה משום דלא מקנח וכו', חידושי אגדות מהרש"א חולין קה, א.
הרי שקינוח בחרס קשה לכשפים.
אמר ליה רב הונא לרבה בריה: מאי טעמא לא שכיחת קמיה דרב חסדא, דמחדדין שמעתיה?
אמר ליה: מאי איזיל לגביה, מדוע אלך אליו? דכי אזילנא לגביה מותיב לי משוחח עמי במילי דעלמא. כגון, אמר לי: מאן דעייל לבית הכסא לא ליתיב בהדיא, מי שנכנס לבית הכסא לא יתיישב במהרה ובחוזק, ולא ליטרח טפי, לא יתאמץ יותר מדאי, משום דהאי כרכשתא, החלחולת, אתלת שיני יתיב, תלויה בשלש רצועות בשר הנראות כמו שינים. ולכן צריך לנהוג בזהירות, דילמא משתמטא יתנתקו שיני דכרכשתא, ואתי לידי סכנה, שהכרכשתא עלולה לצאת.
אמר ליה רב הונא לרבה בריה: הוא, רב חסדא, עסיק בחיי דברייתא דברים הנוגעים לחיי הבריות, ואת אמרת שהוא משוחח עמך במילי דעלמא? ! כל שכן - זיל לגביה!
היו לפניו צרור וחרס בשבת:
רב הונא אמר: מקנח בצרור אעפ"י שהוא מוקצה, ואין מקנח בחרס משום סכנה שמא ינתק שיני הכרכשתא.
ורב חסדא אמר: מקנח בחרס, שיש עליו תורת כלי, ואין מקנח בצרור, שהוא מוקצה.
מיתיבי לרב הונא מהא דתניא: היו לפניו צרור וחרס - מקנח בחרס ואין מקנח בצרור.
תיובתא דרב הונא?
תרגמא תירץ והעמיד רפרם בר פפא קמיה דרב חסדא אליבא דרב הונא ליישב דבריו: ברייתא מיירי באוגני כלים, בשפת כלי החרס, שהוא חלק, ואין בו סכנה שינתק את שיני הכרכשתא. הלכך עדיף מצרור.  2 

 2.  ואף דעדיין יש בזה חשש כשפים מ"מ לא התירו משום זה לקנח בצרור שהוא מוקצה כיון שיש לו חרס שאין בו מוקצה, ב"ח או"ח סי' שי"ב. ובריטב"א כתב דבאוגני כלים גם חשש כשפים אין.
היו לפניו צרור ועשבים בשבת,  3  פליגי בה רב חסדא ורב המנונא: חד אמר: מקנח בצרור, ואין מקנח בעשבים, לפי שהם לחים וחותכים את הבשר. (רבותיו של רש"י מפרשים שאסור משום תלישת העשבים. ודחה רש"י פירושם, כי אין חולק בדבר שאסור לתולשם. אלא ודאי מיירי שמקנח בעודם מחוברים, ואינו תולשם).

 3.  הריטב"א מפרש דמיירי בחול ונחלקו דלחד עדיף צרור אעפ"י שאינו חלק כ"כ מעשבים שחותכים הבשר וגם כי יש כמה עשבים שיש להם טבע או סגולה להזיק ואינן ניכרים, וחד אמר דעשבים עדיפי מצרור שאינו חלק והזיקו ניכר טפי.
וחד אמר: מקנח בעשבים המחוברים, ואינו תולשם,  4  שאז אינו מטלטל מוקצה. אינו מזיזם.  5  ואין מקנח בצרור, לפי שמטלטל בכך מוקצה.

 4.  ומשום משתמש במחובר ליכא דלא אסרו רק באילן ולא בירק. רש"י.   5.  כ"כ המגן אברהם בסי' שי"ב סק"ו, ומפרש הפמ"ג דהיינו שאינו מזיז בידו אלא בגופו וטלטול בגופו מותר אפילו לצורך דבר האסור. ויש מהאחרונים החולקים עליו ומפרשים דעשבים אינם מוקצה כלל ומה שכתב רש"י שלא יזיזם היינו שלא יתלשם.
מיתיבי למאן דאמר מקנח בעשבים, מהא דתניא: המקנח בדבר שהאור האש שולטת בו - שיניו התחתונות של הכרכשתא, נושרות.
והרי עשבים שולט בהם האש?
לא קשיא.
הא דמקנח הוא בעשבים לחין, שאין האור שולטת בהן.
הא דשיניו התחתונות נושרות, הוא בעשבים יבשין, שהאור שולטת בהן.
הנצרך לפנות ואינו נפנה, פליגי בה רב חסדא ורבינא:
חד אמר: רוח רעה שולטת בו, שיש לו ריח רע בפה, לפי שהזבל מתרקב במעיו והריח יוצא דרך הפה.
וחד אמר: רוח זוהמה שולטת בו, שכל גופו מסריח מזיעה, לפי שהריח נבלע בבשרו ובאבריו, והופך לזיעה מזוהמת.
תניא כמאן דאמר רוח זוהמא שולטת בו.
דתניא: הנצרך לנקביו ואוכל, דומה לתנור שהסיקוהו על גבי אפרו, מבלי לנקותו מהאפר. וזו היא תחלת רוח זוהמא.
הוצרך ליפנות ואינו יכול ליפנות לפי שאין הנקב נפתח:
אמר רב חסדא: יעמוד וישב, יעמוד וישב.
רב חנן מנהרדעא אמר: יסתלק לצדדין. יבדוק עצמו בזוית זו ויסתלק לזוית אחרת ויבדוק שוב.
רב המנונא אמר: ימשמש בצרור באותו מקום.
ורבנן אמרי: יסיח דעתו, וכדמפרש.
אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: כל שכן דכי מסח דעתיה לא מפני? אמר ליה רב אשי: הכי קאמרי רבנן: יסיח דעתו מדברים אחרים.
אמר רב ירמיה מדיפתי: לדידי חזי לי ההוא טייעא ישמעאלי דקם ויתיב וקם ויתיב, עד דשפך את יציאותיו כקדירה.
תנו רבנן: הנכנס לסעודת קבע, וגנאי הוא לו לקום באמצע הסעודה אם יצטרך לנקביו - יהלך עשרה פעמים של ארבע ארבע אמות כל פעם, ובין כל פעם ישב ויבדוק עצמו. שההילוך מועיל ליציאת נקבים.
ואמרי לה: ארבעה פעמים של עשר עשר אמות, שכך עדיף, שהולך יותר בכל פעם, ונפנה, ואז הוא נכנס לסעודה וישב במקומו.
מתניתין:
חרס - שיעור הוצאתו הוא כדי ליתן בין פצים לחברו (כשמסדרים עמודים או קורות אחד על גבי השני נוצר חלל בין זה לזה ומניחים שם חרס כדי שלא יתעקם העליון, וזהו שיעור החרס שחייבים על הוצאתו בשבת), דברי רבי יהודה.
רבי מאיר אומר: כדי לחתות בו את האור, להעביר בו גחלים ממקום למקום.
רבי יוסי אומר: כדי לקבל בו רביעית מים.
אמר רבי מאיר: אף על פי שאין ראיה לדבר שהחרס משמש לחתיית גחלת מהאור - זכר לדבר יש בנבואתו של ישעיה הנביא.
שנאמר בדברי נבואתו של ישעיה הנביא לעם ישראל על שמאסו בנבואת האמת ובטחו בעושק ובדברים נלוזים (פרק ל פסוקים יג יד):
"לכן יהיה לכם העון הזה כפרץ (של חומה) נופל, נבעה (הפרץ) בחומה נשגבה, אשר פתאם לפתע יבוא שברה.
ושברה כשבר נבל יוצרים, (ותהיה השבירה לרסיסים כה קטנים, עד כי) לא ימצא במכיתתו (בין שברי החרסים, אפילו) חרש (אחד הראוי) לחתות (בו גחלת) אש מיקוד.
ו (כן לא ימצא בין שברי החרסים חרס אשר יהיה ראוי) לחשוף (לדלות בו) מים מגבא (מגומא של מים) ".
אמר ליה רבי יוסי: וכי משם ראיה לדבריך?
אדרבה, הרי בסיפא דקרא כתיב שלא ימצא חרס אשר ראוי "לחשוף (לדלות בו) מים מגבא (מגומא של מים) ".
הרי שהחרס משמש גם לקבלת מים, וזה הוא שיעורו, להתחייב על הוצאתו בשבת בשיעור הראוי לקבל בו רביעית מים.
גמרא:
ומקשינן: הרי מסתברא, מסתבר מלשונם של רבי יוסי ורבי מאיר במשנה, כי שיעורא דרבי יוסי - נפיש, גדול משיעורא דרבי מאיר.
שהרי רבי מאיר אמר "לחתות בו גחלת" מבלי שיפרש בו שיעור כל שהוא. ומשמע, אפילו אם ראוי לחתות בו גחלת אחת. והוא שיעור קטן מהשיעור של רבי יוסי שאמר "כדי לקבל בו רביעית מים".
ותיקשי, שהרי מקרא, מדברי הכתוב בישעיה, המובא במשנה, משמע דשיעורא דרבי מאיר של חרס כדי לחתות גחלת נפיש, גדול מהשיעור של רבי יוסי כדי לקבל בו רביעת מים.
והראיה: דאי סלקא דעתך שיעורא דרבי יוסי נפיש, תיקשי:
וכי לייט לה מקללם הנביא ישעיה תחילה במנא זוטרא, שלא ישאר להם חרס אפילו בגודל הדרוש לחתיית אור, והדר לייט לה, ולאחר מכן הוא חוזר ומקללם במנא רבה, שלא ישאר להם חרס גדול יותר שראוי לקבל בו רביעית מים.
וכי דרך המקללים לקלל תחילה בדבר גדול ולאחר מכן בדבר קטן!?
אלא, ודאי השיעור של חרס הראוי לקבלת מים הוא פחות מהראוי לחתיית האור.
וקשה, שמדברי המשנה משמע איפכא.
אמר אביי: לא קשיא. מתניתין נמי, דקאמר בה רבי מאיר לחתות את האור, היינו לחתות אש - מיקידה גדולה של אש! וביקידה גדולה אפילו כדי להוציא ממנה גחלת קטנה צריך להשתמש בחרס גדול, כדי שלא יכוה. ולעולם שיעור זה גדול מקבלת מים, וכדמשמע מקרא.
שנינו במשנה: רבי יוסי אומר משם ראיה.
והוינן בה: שפיר קאמר ליה רבי יוסי לרבי מאיר?
ומתרצינן: ורבי מאיר סבר: "לא מיבעיא" קאמר קרא.
לא מיבעיא מידי דחשיב לאינשי, חרס הראוי לחתיית האור, דלא לישתכח ליה, שלא יהיה מצוי להם להשתמש בו. אלא אפילו מידי דלא חשיב לאינשי, כגון חרס לקבלת מים, נמי לא לישתכח ליה.