פרשני:בבלי:שבת קכא ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שבת קכא ב

חברותא[עריכה]

לרב יהודה ורב ירמיה בר אבא  אייתו להו פורייתא, מיטות לישב עליהן. ואילו לרב חנן בר רבא לא אייתו ליה מיטה אלא הושיבוהו על הארץ.
אשכחיה, מצאו רב חנן, שהיה כועס על שהושיבוהו על הארץ, לרב אבין, כשהוא מתני ליה לבריה, שונה לבנו את משנתנו, בלשון הזה: וכופין קערה על צואה של קטן - מפני קטן, שלא יטפח בה ויתלכלך.
אמר ליה רב חנן לרב אבין (וכאמור, רב חנן כעס עליו) בלשון הקנטה: אבין שטיא - מתני שטותא לבניה.
כי למה צריך לכפות על הצואה כלי כדי למנוע את לכלוכו של קטן? והלא היא עצמה, הצואה, אינה מוקצה. אלא היא מוכנת לאכילת כלבים, ואם כן מותר לפנותה מהמקום, ואין צורך לכפות עליה קערה.
וכי תימא דלא חזיא ליה לא היתה הצואה מוכנה מאתמול בכניסת השבת לפי שרק בשבת היא נולדה, והרי היא מוקצה.
אי אפשר לומר כך.
כי והתניא: נהרות המושכין, שמימיהם זורמים, ומעיינות הנובעין - שהיו מימיהם מחוץ לתחום בכניסת השבת, וזרמו המים והגיעו אל העיר בשבת, אין הם קונים שביתה במקום שהיו בו בכניסת השבת, לפי שמים זורמים אינם קונים מקום שביתה. ולכן בשעה שמילאו מן המים אל תוך כלים, מעתה דין שביתתם של המים ביחס לתחום שבת - הרי הן כרגלי כל אדם הממלאן. שתחום השבת שנקבע לאדם שמילא אותן הוא גם תחום המים.
ומוכח שמותר לטלטל את המים ולא אמרינן שהם מוקצה לפי שלא היו מוכנים כאן בערב שבת, מפני שדעתו של האדם על המים האלו שיבואו בשבת  34 .

 34.  הרמב"ן והרשב"א הקשו, שבתחילת מסכת ביצה אמרינן שתרנגולת שעומדת להטיל ביצים היא מוקצה, והרי הביצים עשויות לבא ודעתו עליהם, ולפי הגמרא כאן אינם נולד, ולמה התרנגולת נעשית מוקצה? ותירצו, שהביצים הם חלק מגוף התרנגולת, ואינם יכולים להתיר אותה בטלטול, והכל נחשב כחפץ אחד של מוקצה. והריטב"א ור"ן הקשו, שעדיין צואה לא דומה לנהרות המושכים, שהמים היו בעולם מאתמול ורק באו בשבת? והסכימו הראשונים לגירסת הרי"ף שלא גרס כל הקושיא הזו, אלא גורס: צואת קטן מותרת לטלטלה משום גרף של רעי. ולגירסת הרי"ף מבואר בגמרא שצואת קטן נחשבת מוקצה, וכן פסק השו"ע (שכח לד). ולגירסת רש"י אינה מוקצה כלל.
והוא הדין לצואה של קטן, כיון שדעתו של אדם עליה שתבוא הרי היא נחשבת מן המוכן להאכילה לכלבים, ואינה מוקצה.
אמר ליה רב אבין לרב חנן: ואלא היכי אתנייה את המשנה?
אמר ליה רב חנן: אימא: כופה קערה על צואה של תרנגולים שאינה ראויה למאכל כלבים (והיא מוקצה ואי אפשר לפנותה) - מפני קטן כדי שלא יטפח בה, ויתלכלך.
ופרכינן: ותיפוק ליה דהוי גרף של רעי, שמותר להוציאו מחמת מאיסותו.
וכי תימא לתרץ, כי רק גרף של רעי, דהיינו, רק צואה הנמצאת בכלי חרס, אגב מנא, אגב כלי החרס שהיא נמצאת בו, אין, אכן מותר לטלטלה. אבל איהו גופיה, הרעי עצמו, דהיינו, הצואה כשלעצמה - לא מטלטלין.
וכאן מדובר שלא היתה הצואה מונחת בכלי ולכן אי אפשר לפנותה מדין גרף של רעי.
אי אפשר לומר כן. כי,
והא ההוא עכבר, שהוא מאוס כצואה, דאישתכח באיספרמקי בבשמים דרב אשי. ואמר להו רב אשי: נקוטו בצוציתיה בזנבו ואפקוה, והוציאוהו. על אף שלא היה העכבר בכלי.
ומשנינן: כאן מדובר שלא היתה הצואה צריכה פינוי, לפי שהיתה באשפה. ולא הוצרכו אלא לכסותה כדי שלא יטפח בה התינוק.
ותמהינן: וכי קטן במקום אשפה - מאי בעי ליה, מה הוא עושה שם?
ומשנינן: אכן לא בצואה המוטלת באשפה עסקינן אלא בצואה הנמצאת בחצר, ששכיח בה קטן
ופרכינן: מחצר נמי יהיה ניתן לפנותה. שהרי גרף של רעי הוא!
ומשנינן: שהמשנה מדברת - באשפה שבחצר, שאין צורך לפנות את הצואה ממנה.
שנינו במשנה: וכופין את הקערה על עקרב כדי שלא תישך.
אמר רבי יהושע בן לוי: כל המזיקין ההורגין את האדם - נהרגין בשבת. וסברה הגמרא שמדובר אפילו אין רצין אחריו ואין מסכנים אותו, לפי שהריגתן היא מלאכה שאינה צריכה לגופה, כיון שאין לו צורך במזיקים הרוגים (ואין זה דומה לשחיטת בהמה שרוצה בנטילת נשמתה כיון שהוא מעונין לאוכלה לאחר שחיטה). אלא כל כוונתו בהריגתן היא כדי שלא יזיקו אותו. וסובר רבי יהושע בן לוי שפטור עליה, ואיסורה הוא רק מדרבנן, וביחס להריגת מזיקין לא גזרו.
מתיב רב יוסף: שנינו בברייתא: חמשה מזיקין נהרגין בשבת. משום שהם עלולים להרוג.
ואלו הן: זבוב שבארץ מצרים, וצירעה שבנינוה, ועקרב שבחדייב, ונחש שבארץ ישראל, וכלב שוטה בכל מקום.
ומקשינן: מני? מיהו התנא ששנה את הברייתא הזאת?
אילימא רבי יהודה - הא אמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה!
אלא לאו - רבי שמעון.
ומוכח כי רק הני חמשה מזיקין הוא דשרי להורגן. הא מזיקין אחריני - לא!
אמר רבי ירמיה: ומאן נימא לן דהא ברייתא ששנה אותה רב יוסף ואינה נשנית בתוספתא של רבי חייא ורב אושעיא מתרצתא היא עד שניתן להקשות ממנה?
דילמא ברייתא משבשתא היא?
אמר רב יוסף: אנא מתנינא לה בכללן של הברייתות שאני שונה. ואותיבנא לה לרבי יהושע בן לוי. ואנא מתריצנא לה - שמדובר כאן ברצו המזיקין אחריו, שאז ברור שהם רצים אחריו כדי להורגו, ומותר אז להרוג את כל המזיקין - לדברי הכל  35 . תני תנא קמיה דרבא בר רב הונא: ההורג נחשים ועקרבים בשבת כשאינם רצים אחריו - אין רוח חסידים נוחה הימנו.

 35.  רש"י והרי"ף מפרשים את תירוץ הגמרא שרבי יהושע בן לוי מדבר כשרצו אחריו ולכן מותר להרוג את כל המזיקין, והברייתא מדברת כשאין רצין אחריו ולכן מותר להרוג רק את החמשה מזיקין, והברייתא סוברת כרבי שמעון שמלאכה שאין צריך לגופה פטור ולא אסרו בחמשה מזיקים אלו. והתוספות פירשו שהברייתא מדברת ברצו אחריו, וחמשה מזיקין אלו מותר להרוג אפילו לרבי יהודה משום פיקוח נפש, ושאר המזיקין אפילו שרצים אחריו אסור להורגם לרבי יהודה שאינו פיקוח נפש, ורבי יהושע בן לוי סובר כרבי שמעון שאין זו מלאכה כלל והתירו להרוג כל מזיק אפילו כשאינו רץ אחריו. ורוב הפוסקים סוברים שהלכה כרבי שמעון ולכן מותר להרוג כל מזיק, אלא שהגמרא להלן מצריכה להורגם בדרך הילוכו, והמזיקים הממיתים כחמשה מזיקים מותר להרוג גם במתכוון. והרמב"ם שפוסק כרבי יהודה סובר שההיתר אפילו כשאין רצין אחריו, משום ספק פיקוח נפש שמצוי שהם יזיקו. ראה להלן.
אמר לו: ואותן חסידים המקפידים - אין רוח חכמים נוחה מהם. כי סופן של המזיקין שיזיקו בשעת כעסן  36 .

 36.  הפרי מגדים הובא במשנה ברורה (שטז, מה) כתב, שאפילו אם הם בורחים מפניו מותר להורגם, גם לא בדרך הילוך לפי תומו. וכתב השער הציון (שם, עב) שמותר דוקא כשנראו לפניו אבל לחפש אחרי מזיקין כדי להורגם אסור, והוסיף שאפשר שזה דוקא לדעת הרמב"ם (הנ"ל) שההיתר מפני פיקוח נפש אבל אנו שפוסקים כרבי שמעון ומותר משום שאין צריך לגוף המלאכה, מותר אפילו לחפש אחריהם ולהורגם. וכתב שבמקום שרבים מצויים בודאי מותר לחפשם ולהורגם.
ופליגא דרב הונא.
דרב הונא חזייה לההוא גברא דקא קטיל זיבורא צירעה.
אמר ליה: וכי שלימתינהו סיימת והשלמת בהריגתו לכולהו זיבורא, והרי נשארו רבים מהן, ומה הועלת בהריגתו של זה?
תנו רבנן: נזדמנו לו נחשים ועקרבים, הרי אם הרגן - בידוע שנזדמנו לו להורגן.
לא הרגן - בידוע שנזדמנו להורגו, והראהו הקב"ה שחטא, אלא ונעשה לו נס מן השמים. אמר עולא ואיתימא רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: בנישופין בו, כששורק הנחש בשעת כעסו זה הסימן שרוצה לנשוך ולהרוג, ואם עשה כן הנחש יש לאדם סימן מן השמים שחטא.
אמר רבי אבא בר כהנא: פעם אחת נפל נחש אחד בבית המדרש, ועומד ניותי (ישראל, ונקרא כך על שם מקומו "ניות") אחד, והרגו.
אמר רבי: פגע בו בנחש - אדם כיוצא בו.
איבעיא להו: מהי כוונתו של רבי, האם לשלול את מעשהו או לשבח אותו?
האם "פגע בו כיוצא בו" - דשפיר עביד. שהנחש דינו הוא כרודף, ולכן נעשה האדם לרודף שלו, שרשאי להורגו.
או לא שפיר עביד. ולגנאי אמר רבי שההורגו לנחש הרי הוא כיוצא בו.
תא שמע: דרבי אבא בריה דרבי חייא בר אבא ורבי זירא הוו יתבי אקילעא בפתח דבי רבי ינאי.
נפק מילתא מבינייהו, בעו מיניה מרבי ינאי:
מהו להרוג נחשים ועקרבים בשבת?
אמר להו: צירעה שאינה מועדת כל כך להזיק, אני הורג - נחש ועקרב שמועדין להזיק, לא כל שכן שאני הורג!
ומוכח שמותר להורגן.
ודחינן: דילמא הורגן רק כשהוא הולך בדרך לפי תומו ודורך עליהן בצורה שאינו מתכוון לדרוך עליהן. ודבר זה מותר אפילו לרבי יהודה, כי בשבת יש היתר של מלאכת מחשבת, וסובר רבי יהודה שדבר שאינו מתכוון בשבת אסור רק מדרבנן, ובמקום מזיקין לא גזרו  37 .

 37.  רש"י. ומשמע שאינו מתכוון כלל להרוג את המזיק, והרמב"ן (במלחמות) והר"ן חולקים ומפרשים שההיתר משום שהיא מלאכה שאינה צריכה לגופה, אלא שאמרו לעשות בדרך הילוך לפי תומו כדי שלא יראה כמו עושה מלאכה כדרכה, מפני הרואים. והשו"ע (שטז, י) פסק כהר"ן שמותר אפילו במתכוון אלא שיעשה כדרך הילוכו. וראה להלן.
דאמר רב יהודה: רוק הנמצא על הארץ, ואסור למרח אותו ולהחליקו מחמת אב מלאכה של ממרח (ממחק), וכן אסור למרח אותו משום שמשוה את הגומות שבחריצי הבית ואסור משום בונה  38  - דורסו בהליכתו לפי תומו  39 .

 38.  רש"י. והרמב"ם (כא ב) כתב, רק את הטעם של משוה גומות, וכתב המגן אברהם שלכן דייקו הרמב"ם ושו"ע וכתבו: על גבי קרקע. אבל במקום מרוצף יש מתירים לכבד וליישר (שלז ב) וביאר שאין כאן איסור ממרח משום שמירוח שייך דוקא כשרוצה שיתמרח אבל כאן רוצה שהרוק יבלע ויתבטל.   39.  ברמב"ן ור"ן מבואר שגם ברוק פירשו שמותר לדרוס בכונה רק יעשה כאילו בדרך הילוכו, ותמהו על פירוש רש"י שביאר שמותר רק בלי כונה, מהמעשה להלן בגמרא על ריש גלותא. אבל הבית יוסף (שטז) כתב, שהר"ן פירש כך רק על הריגת מזיקין, וברוק הוא מודה לפירוש רש"י הנ"ל, וכן פסק בשו"ע (שטז, י- יא) שבמזיקים מותר להורגם אפי' במתכון ובדרך הילוך, וברוק מותר לדרוס רק בלי כונה (וראה בשפת אמת עוד תירוץ על רש"י)
ואמר רב ששת: נחש דורסו והורגו בדרך הליכתו לפי תומו.
ואמר רב קטינא: עקרב - דורסו לפי תומו.
אבא בר מרתא דהוא אבא בר מניומי הוה מסקי ביה נושים בו אנשים דבי ריש גלותא, זוזי.
אייתיוהו, הביאו אליהם והוו קא מצערי ליה.
הוה שדי רוקא, היה רוק זרוק על הארץ בשבת.
אמר להו ריש גלותא: אייתו מאנא הביאו כלי סחיפו וכפו אותו עלויה על הרוק.
אמר להו אבא בר מניומי: לא צריכיתו לכפות כלי על הרוק. כי הכי אמר רב יהודה: רוק - דורסו לפי תומו.
אמר להו ריש גלותא לנושיו של אבא בר מניומי: צורבא מרבנן תלמיד חכם הוא. שבקוהו, עזבוהו!  40 

 40.  בשו"ע חו"מ (צז, טו) פסק הרמ"א שאם ידוע על אדם שלוה שיש לו לפרוע ואינו משלם חובשין ומכין אותו עד שישלם, והמקור הוא מהאגודה שלמד כך מעבדי ריש גלותא. והבית יוסף (שם) דחה שבכמה מקומות מצאנו שעבדי ריש גלותא היו מצערים אנשים שלא כדין (ברכות כח א גיטין סז ב). והב"ח תמה שהריש גלותא הסכים למעשה עבדיו, ורק משום שהוא צורבא מרבנן הניח לו ומוכח כהאגודה. והגר"א (שם) פירש שצורבא מרבנן אינו משקר ונאמן, ולכן הניחו לו. והבן יהוידע פירש שעבדי ריש גלותא לא עברו על לא יגוש, אלא חשדוהו שלוה בלי שידע איך יפרע ולכן ציערוהו, ורמז להם בדין רוק דורסו לפי תומו שהלואתו היתה בידיעה איך ישלם ולוה לפי תומו, אלא שנכשל בלא כונה.
אמר רבי אבא בר כהנא אמר רבי חנינא: פמוטות מנורות של בית רבי שאינן עשויות חוליות - מותר לטלטלן בשבת.
אמר לו שאלו רבי זירא: האם דוקא בפמוטות הניטלין בידו אחת התיר. או אפילו בפמוטות כבדים שיכולין להנטל רק בשתי ידים?

דרשני המקוצר[עריכה]