פרשני:בבלי:שבת כא ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שבת כא ב

חברותא[עריכה]

קסבר רב חסדא:  כבתה נר חנוכה, אין זקוק לה להדליקה שנית, ולכן מותר להדליק בשמנים אלו בחול, ואם תכבה לא איכפת לן.
ומותר להשתמש לאורה של נר חנוכה, ולכן בשבת אסור להדליק בהם.
אמר רב זירא אמר רב מתנה, ואמרי לה,, אמר רב זירא אמר רב: פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת - מדליקין בהן בחנוכה, בין בחול בין בשבת  10 .

 10.  המשנה ברורה הביא בשם האחרונים שכל ההיתר להדליק בהן בשבת חנוכה הוא רק על הנרות עצמם, אבל אסור להדליק בשמנים ופתילות אלו את השמש כי הרי מותר לעשות תשמיש כנגד השמש, ויש לחשוש שמא יטה.
אמר רב ירמיה: מאי טעמא דרב דאמר מדליקין בהם?
קסבר נר של חנוכה שכבתה, אין זקוק לה לתקנה  11 . ולכן אף שאין סוגי שמנים אלו נמשכין אחר הפתילה, ויתכן שיכבה הנר, לא איכפת לן.

 11.  הבית הלוי מקשה, מדוע כבתה אין זקוק לה והרי יש מקום לחשוש לחשד, ולא גרע מבית שיש לו ב' פתחים שמדליק בשניהם מפני החשד? וכתב שאכן מפני החשד ראוי לחזור ולהדליק, אלא שנחלקו האם מעיקר הדין יצא ידי חובתו בהדלקה. וכן כתב המשנה ברורה (תרעג, כז) בשם האחרונים שראוי להחמיר ולחזור ולהדליק.
ומהא דרב סובר שאף בשבת מותר להדליק בהם ולא חיישינן "שמא יטה", מוכח דסבירא ליה: ואסור להשתמש לאורה של נר חנוכה  12 .

 12.  בפוסקים מבואר שהאיסור להשתמש לאור נרות חנוכה הוא בכל הנרות ואפילו באלו שהודלקו רק מדין מהדרין. ובשערי תשובה כתב שמותר להלך לאור נרות חנוכה, אף שנהנה בהם שהוא לא נכשל בהליכתו, כיון שאין חיוב לעצום את העינים ואין דבר זה נחשב כתשמיש ולא נאסר. והראשונים נחלקו האם מותר להשתמש בנר חנוכה תשמיש של קדושה. דעת הרא"ש והר"ן לאסור בזה. וכתב הט"ז שלשיטתם, אפילו תשמיש בדרך עראי אסור. והעיטור מתיר בתשמיש של קדושה. והביאור הלכה מביא מחלוקת הפוסקים האם לשיטת העיטור הותר הדבר רק בדרך עראי או אפילו בדרך קבע. ובשערי תשובה הביא לדון האם לפי שיטת הרא"ש והר"ן שאוסרים, מותר לעיין לאור הנרות בספק שנפל לו בדיני הלכות חנוכה, כי שמא לצורכם של הנרות יש להתיר.
אמרוה רבנן קמיה דאביי, משמיה דרבי ירמיה, דרב סבירא ליה כבתה אין זקוק לה ואסור להשתמש לאורה. ולא קבלה אביי, שלא סמך על הלכה זו.
כי אתא רבין, אמרוה רבנן קמיה דאביי להאי הלכתא משמיה דרבי יוחנן, ואז קבלה.
אמר: אי זכאי, אילו הייתי זוכה - גמירתיה לשמעתיה מעיקרא, הייתי לומדה מלפנים.
ומקשינן: והא גמרה, כשאמרוה לו משמיה דרבי ירמיה?
ומשנינן: נפקא מינה לגירסא דינקותא, שאם היה למדה בצעירותו היתה עדיפה.
ומקשינן: וכבתה נר חנוכה, מי אמרת אין זקוק לה?
ורמינהו: זמן מצותה של נר חנוכה, מעת שתשקע החמה, עד מתי שתכלה רגל אדם מן השוק (בראשונים יש כמה דעות מהו הזמן של שקיעת החמה).
מאי לאו, דאי כבתה במשך הזמן הזה, הדר מדליק לה, ושמע מינה כבתה זקוק לה.
ודחינן: לא לענין משך זמן הבעירה איירי, אלא לעניין זמן הדלקתה, דאי לא אדליק בזמן שתשקע החמה, מדליק עד זמן שתכלה רגל מן השוק.
ואי נמי אימא לך: לשיעורה הוא דתני לה, שצריך ליתן בה שמן כשיעור הזמן שמשקיעת החמה עד שתכלה רגל מן השוק, אולם אם כבתה תוך הזמן אין זקוק לה.
שנינו בברייתא: מצותה של נר חנוכה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק.
והוינן בה: ועד כמה הוא שיעור הזמן שתכלה רגל מן השוק?
אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: עד דכליא ריגלא דתרמודאי, אומה שמלאכתם ללקוט עצים, והם מתעכבים בשוק עד שעה מאוחרת אולי יזדמנו להם קונים שזקוקים לעצים.
תנו רבנן: כך היא מצות הדלקת נר חנוכה:
א. נר אחד, ויוצאין בהדלקתו איש וביתו, כל בני הבית  13 .

 13.  בשולחן ערוך לא נזכרה כלל האפשרות שאדם יכול להדליק נר אחד בלבד בשאר ימי החנוכה. והאבי עזרי מסתפק בדעתו האם סבר שאין דין כזה להדליק נר אחד.
ב. והמהדרין אחר המצוות מדליקים נר אחד בכל לילה, לכל אחד ואחד, מבני הבית.
ג. והמהדרין מן המהדרין כל אחד מבני הבית מדליק, ומדליק נרות כמספר הימים.
וכיצד היא מצות ההדלקה של המהדרין מן המהדרין?
בית שמאי אומרים: יום ראשון של חנוכה מדליק שמנה נרות, מכאן ואילך כל יום פוחת והולך במספר הנרות, (ביום השני מדליק שבע וכן הלאה)  14 .

 14.  בגמרא לא מבואר הטעם מדוע לא קבעו חכמים שידליקו מספר נרות שוה בכל יום או נר אחד או שמונה, ולמה הוצרכו לשנות את ההדלקה לפי הימים? מבאר הפני יהושע, שעיקרה של התקנה היתה שהמהדרין במצוה יוסיפו בפרסום הנס בכל יום, כמו שהיה בימים ההם שגדל הנס בכל יום ויום, ולכן נחלקו בזה התנאים, לבית הלל שהוא מוסיף והולך, היינו בגלל שמספר הימים שהנס נמשך הולך וגדל ולכן מוסיפים בכל יום נר, ולבית שמאי שפוחת והולך חילקו את השמן שבפך לשמונה חלקים, ופרסום הנס היה ניכר בשמן שנותר בתוך הכלי, ולכן פוחת בכל יום לפי הכמות שנותרה בכלי.
ובית הלל אומרים: יום ראשון של חנוכה מדליק אחת, מכאן ואילך מוסיף והולך, (וביום השני ידליק שני נרות וכן הלאה)  15   16 .

 15.  מי שהדליק ביום ג' בטעות ב' נרות בלבד, האם כשבא להדליק את הנר הנוסף ששכח יש לו לברך עליו או לא? דעת הפרי חדש שאינו מברך, כיון שאין ברכה על הידור מצוה לבדה. אולם האבי עזרי סובר שצריך לברך גם על הוספת הנר, כיון שבחנוכה יש תקנה של חז"ל להדר ולכן הידור זה גם לבדו טעון ברכה, ועוד שיש לחלק בין שאר הידורים במצוות לבין הידור של נר חנוכה, שבכל המצוות ההידור הוא בגוף המצוה ממש כמו באתרוג בעצמו או בספר תורה בעצמו, אבל בנר חנוכה ההידור אינו בגוף המצוה אלא נוסף עליה, וכזה הידור טעון ברכה לעצמו. ומביא האבי עזרי שמדברי הגרי"ז בהסבר שיטת הרמב"ם עולה שחולק בסברא זו וסובר שגם הידור של נר חנוכה נחשב כהידור בגופה של המצוה, ואינו הידור נפרד ממנה. ומענין לענין ראה עוד בהערה מספר 36.   16.  מי שיש לו ביום שלישי של חנוכה ב' נרות ובלבד להדליק, נחלקו בזה האחרונים: הבית הלוי אומר שידליק רק נר אחד כי אין מקום להידור כשאינו מדליק נרות כנגד אותו היום ממש. האבי עזרי חולק וסובר בפשיטות שצריך להדליק כפי הנרות שיש לו אפילו שהם פחות ממספר הימים. ובמשנה ברורה (תרעא, ה) כתב בפשיטות כדעת הבית הלוי.
אמר עולא, בטעם מחלוקתם של בית שמאי ובית הלל: פליגי בה תרי אמוראי במערבא, ומאן ניהו? רבי יוסי בר אבין, ורבי יוסי בר זבידא.
חד מינייהו אמר: טעמא דבית שמאי שמדליק ח' נרות ביום הראשון, דזהו כנגד ימים הנכנסין, העתידין לבוא.
וטעמא דבית הלל שמדליק ביום הראשון נר אחד, כנגד ימים היוצאין, והיום שעומד בו נחשב עם הימים שעברו.
וחד מינייהו אמר: טעמא דבית שמאי כנגד פרי החג, שביום הראשון של חג הסוכות היו קרבים י"ג פרים, וכל יום מימי חול המועד פוחתים מספר הפרים עד שביום השביעי היו קרבים שבעה פרים. וכמו כן בהדלקת נר חנוכה ממעט והולך וביום האחרון ידליק נר אחד.
וטעמא דבית הלל שמוסיף והולך, משום דמעלין בקדש ואין מורידין (וילפינן להאי כללא מקרא במסכת מנחות צט א).
אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: שני זקנים היו בצידן, אחד עשה הדליק כדברי בית שמאי, ואחד עשה כדברי בית הלל.
זה שעשה כדברי בית שמאי נותן טעם לדבריו שזהו כנגד פרי החג.
וזה שעשה כדברי בית הלל נותן טעם לדבריו משום דמעלין בקודש ואין מורידין  17 .

 17.  צריך ביאור מדוע הגמרא הביאה את המעשה של שני זקנים שהיו בצידן, ואיזה תוספת מתחדשת מזה. הרי"ף הביא את המעשה של ב' זקנים, ובביאור הגר"א כתב שמוכח מהרי"ף שסבר שהלכה שכל אחד מבני הבית מדליק, וכפסק הרמ"א, ולא כפסק השולחן ערוך. וכונת הגר"א לכאורה, שהרי התוס' הוכיחו את שיטתם שרק בעל הבית מדליק, כי אם ידליקו כמה מבני הבית נמצא שאין היכר כלל על הימים הנכנסים והיוצאים, כי סוברים הרואים שכך הוא מנין בני הבית, והגר"א הבין שלכן הגמ' מביאה את המעשה של ב' זקנים להראות שטעמם של ב"ה וב"ש הוא מצד פרי החג, או מצד מעלין בקודש, אבל לא מטעם ימים הנכנסים והיוצאים, וממילא נפלה ראיית התוס' ונמצא הדין שראוי לכל אחד להדליק בפני עצמו, וזו דעת הרי"ף. וכתב הביאור הלכה, ולולי דברי קדשו היה אפשר לומר שהרי"ף הביא את המעשה לחדש לנו שזה לא נכלל מדין הכללי שהלכה כבית הלל, כי הנה מצאנו כאן זקן אחד שגם לאחר שנפסקה כבר ההלכה כבית הלל, הוסיף לנהוג כבית שמאי, ומוכח שעל הידור בלבד אין חובה לפסוק כבית הלל אלא רק בדין.
תנו רבנן: נר חנוכה - מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ. שיטת רש"י שמניחה בפתח הבית הפתוח לחצר, ושיטת תוס' (בד"ה מצוה) שמניחה בפתח החצר, וכדבריהם פסק בשו"ע תרע"א סעיף ה'.
אם היה דר בעליה ואין לו אפשרות להניחה בפתח חצירו - מניחה מבפנים, בחלון הסמוכה לרשות הרבים.
ובשעת הסכנה, שגזרו הפרסיים שלא ידליקו נר אלא רק בבית העבודה זרה שלהם - מניחה על שולחנו, ודיו בזה, ויצא ידי חובת המצוה.
אמר רבא: המדליק נר חנוכה בביתו, צריך להדליק גם נר אחרת כדי להשתמש לאורה. רש"י כתב שמדליקה כדי לעשות היכר בדבר. (ובביאור הלכה סי' תרע"א סעי' ה' ביאר כוונת רש"י שאף אם אינו רוצה להשתמש לאורה צריך לעשות נר אחר שיהיה היכולת בידו להשתמש לאורה ועל ידי זה יהיה ניכר שהנר הראשון של מצוה).
ואי איכא מדורה של אש - לא צריך להדליק נר נוסף.
ואי האי גברא אדם חשוב הוא שאין דרכו להשתמש לאור מדורה, אף על גב דאיכא מדורה בביתו צריך להדליק נר אחרת כדי שיהיה ניכר שהאחת של מצוה.
מאי חנוכה? על איזה נס קבעו את ימי החנוכה?
דתנו רבנן: בכ"ה בחודש כסליו יומי דחנוכה - תמניא אינון (שמונה ימים הם), דלא למספד בהון על מת (ודלא להתענות בהון). (הגר"א לא גרס תיבות אלו).
והנס שהיה: שכשנכנסו יוונים להיכל המקדש, טמאו כל השמנים שהיו בהיכל. וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בהצנע, והיה חתום בחותמו של כהן גדול, וניכר היה שלא נגעו בפך שמן זה.
ובאותו פך, לא היה בו כמות של שמן מספקת אלא להדליק את המנורה יום אחד. ונעשה בו נס  18  והדליקו ממנו שמונה ימים, עד שכתשו זיתים והוציאו שמן טהור. (רמב"ם הלכות חנוכה פ"ג)  19 .

 18.  הפני יהושע הקשה מדוע היו צריכים לנס השמן והרי טומאה הותרה בציבור, והיו יכולים להדליק בשמן טמא? והאריכו כל האחרונים לדון וליישב בקושיא זו, ובשדי חמד דחה את קושיתו, והוכיח שאין בטומאת זב דין טומאה הותרה בציבור, והיה אסור להדליק בשמן, כיון שנטמא בטומאת זבין. אמנם הר"ן כתב, שהשמן שנמצא ודאי לא היה טמא טומאת זב, כיון שברור שאם היו מוצאים אותו, היו שוברים אותו לראות אם יש בו מרגליות או זהב, וזה שהניחוהו האויבים חתום, סימן ברור היה בזה לישראל ששמן זה לא נטמא בהיסט של זב. ולדבריו אין מקום לתירוצו של השדי חמד. והפני יהושע כתב שעיקר הנס לא נעשה אלא כדי להודיע להם חיבת המקום עליהם, וזו עדות לישראל שהשכינה שורה עליהם, וחזרה להם החיבה שהיתה להם בימי שמעון הצדיק שנר המערבי לא היחה כבה. וראה במהרש"א שהקשה עוד הרי הם היו טמאים, וטימאו את השמן בהדלקתם?   19.  הבית יוסף הקשה כיון שנמצא פח שמן שיש בו כדי להדליק יום אחד, נמצא שהנס לא היה אלא שבעה ימים, ומדוע קבעו חנוכה לשמונה ימים? ותירץ הבית יוסף: א' מתחילה חילקו את השמן לח' חלקים לכל יום ויום, וכבר ביום הראשון היה הנס. ב' לאחר שנתנו שמן במנורה ביום הראשון, נותר הפך מלא כבתחילה. ג' שהדליקו ביום הראשון ונשאר כל השמן כבתחילה אף שדלקו הנרות כל הלילה. והפרי חדש תירץ את קושית הבית יוסף, שעל נס פח השמן קבעו רק ז' ימים, והלילה הראשון נקבע על ניצחון המלחמה. ובספר האשכול כתב שהנס ביום הראשון היה על מציאת פח השמן. והגר"ח תירץ, שהנס לא היה בכמות השמן אלא באיכותו דהיינו שאף שמילאו את המנורה בכל השמן, דלק בכל יום ויום רק שמינית מהשמן. והוסיף הגר"ח שאם הנס היה בכמות השמן, הרי זה שמן של נס, ואין זה שמן של זית, ושמן של נס אינו ראוי להדלקה, ולכן מוכרח הדבר שהנס היה באיכות השמן. והגר"א דחה את קושיתו של הבית יוסף בפשיטות, כי הגירסא היתה שלא היה בפך השמן להדליק אפילו ליום אחד, ונמצא שהנס היה כבר ביום הראשון. וכגירסתו של הגר"א הובא בשאילתות פרשת וישלח.
לשנה אחרת,  20  קבעום ועשאום לימים אלו, ימים טובים - בקריאת הלל, ולומר "על הניסים" בברכת הודאה (מודים).

 20.  אמר הגרי"ז שרק לאחר שעברה שנה הכירו את חסדי ה' כמה גדולים היו, ואז קבעום בהלל והודאה, אבל בשעת מעשה "אין בעל הנס מכיר בניסו". ובריטב"א כתב שבשנה הראשונה לא קבעום, כיון שלא ידעו כמה זמן ימשך הנס.
תנן התם במסכת בבא קמא: גץ - ניצוץ, היוצא מתחת הפטיש, קורנס שמכים בו הנפחים. ויצא הגץ והזיק - חייב.
גמל שהוא טעון פשתן והוא עובר ברשות הרבים, ונכנסה פשתנו לתוך החנות, ודלקה בנרו של חנוני שהיה בתוך החנות, והדליק את הבירה, הבית, - בעל הגמל חייב בתשלומי הנזק, כיון שלא היה לו להטעין כל כך הרבה פשתן שיכנס לחנות.
אבל אם הניח חנוני את נרו מבחוץ והדליק את הפשתן שעל גבי הגמל - חנוני חייב בנזק.
רבי יהודה אומר: בנר חנוכה, הדין הוא: שאם הניחו בחוץ החנוני פטור, כיון שהיה לו רשות להניחו בחוץ כדי לפרסם המצוה.
אמר רבינא: מהא דבנר חנוכה פטור, זאת אומרת - נר חנוכה מצוה להניחה בתוך עשרה טפחים.
והכי מייתי לה: דאי סלקא דעתך מצותה שיניחנה למעלה מעשרה טפחים, לימא ליה בעל הגמל - הניזוק, לחנוני: היה לך להניח את הנר למעלה מגובה גמל ורוכבו.
ודחינן: ודלמא אכן מעיקר הדין יכול להניחו למעלה מעשרה טפחים, אך רבנן חששו: אי מיטרחא ליה טובא ויקשה עליו להדליק, אתי לאימנועי ממצוה.

דרשני המקוצר[עריכה]