פרשני:בבלי:שבת מב א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שבת מב א

חברותא

והוינן בה: למימרא, האם רצונך לומר, דשמואל, שהתיר אפילו שיעור לצרף, כיון שאינו מתכוין, כרבי שמעון סבירא ליה, דאמר דבר שאין מתכוין מותר.
וסברה הגמרא, כי כשם שפסק שמואל בדין דבר שאין מתכוין כרבי שמעון, כמו כן פסק הלכה כמותו גם בנידון מלאכה שאינה צריכה לגופה, שרבי שמעון מתיר מן התורה, ורבי יהודה אוסר.  212 

 212.  מקור המחלוקת במלאכה שאינה צריכה לגופה מופיע במשנה להלן (צג ב) המוציא את המת במיטה חייב, ורבי שמעון פוטר. אך גם לרבי שמעון מדרבנן אסור. ובטעמו של רבי שמעון מפרש רש"י, שכל מלאכה שברצונו לא היתה באה לו, כמו הוצאת המת שאין לו צורך בכך, והיה טוב לו אילו לא היה נצרך להוציאו, מלאכה זו אינה מלאכת מחשבת, וזוהי מלאכה שאינה צריכה לגופה. והתוס' (צד א ד"ה ור"ש) הביאו טעם אחר, שמלאכה שאינה צריכה לגופה אינה דומה למלאכות שנעשו במשכן שהיו נצרכות לגופן. הרמב"ם (א ז) פסק כרבי יהודה, ולפיכך הסיק (בפרק יב ב) שאסור לכבות גחלת של עץ, אלא רק של מתכת. והראב"ד פסק כרבי שמעון, ולפי זה מותר לכבות בגחלת של עץ לצורך רבים. ועיין שו"ע שלד כז.
ולפיכך תמהה הגמרא: והאמר שמואל, מכבין בשבת גחלת של מתכת הנמצאת ברשות הרבים, בשביל שלא יזוקו בה רבים, אבל לא גחלת של עץ.
ההיתר לכבות גחלת של מתכת הוא, כיון שמן התורה אין חיוב מלאכת מכבה אלא כשמכבה אש הבוערת בעץ כדי שלא תכלה האש את העץ לגמרי וישאר לו פחם. אבל כשמכבה אש שלא לצורך עשיית פחם, אין זאת מלאכת כיבוי. ומכל מקום, חכמים אסרו לכבות גם במקום שהכיבוי אינו לצורך עשיית פחם, חוץ מגחלת מתכת הנמצאת ברשות הרבים, שהתירו חכמים לכבותה לכתחילה, כדי שלא יזוקו בה רבים.
אבל לא התירו לכבות גחלת של עץ הנמצאת ברשות הרבים, אף על פי שאינו מכבה אותה לצורך הפחם, כיון שבכיבוי גחלת של עץ נוצר פחם, והרי זו מלאכה שאינה צריכה לגופה, ואסורה מדאורייתא.  213 

 213.  נמצא, שמכבה גחלת של עץ לצורך הפחם חייב לכולי עלמא. אבל המכבה גחלת של עץ שלא לצורך הגחלת, רבי יהודה אוסר שהיא מלאכה שאינה צריכה לגופה, ורבי שמעון מתיר, ובגחלת של מתכת, שאין בה פחם, אסור מדרבנן, והתירו חכמים לצורך הרבים. ובטעם ההיתר לכבות גחלת של מתכת, מבואר ברש"י דלא שייך בה כיבוי מדאורייתא מפני שאינה עושה פחם. וראה בדבריו להלן (קלד א ד"ה גחלת). והיראים (רעד) כתב שלא היה במשכן כיבוי במתכת. וראה אבני נזר (או"ח רכט ובנדמ"ח סימן עג). והקשו הראשונים, כיצד התיר רבי יהודה לכבות גחלת של מתכת, הרי הוא מצרף, ואף אם אינו מתכוין רבי יהודה אוסר. וכתב הרשב"א, דאין הכי נמי שלרבי יהודה אסור לכבות אף גחלת של מתכת. אבל שמואל סבר בדבר שאין מתכוין כרבי שמעון, וכדמתרצינן בסמוך, ולכן גחלת של מתכת מותר, ושל עץ אסור. ועוד תירץ, שצירוף גחלת הוא מלאכה האסורה רק מדרבנן, ובמקום היזקא התירו. וכך היא דעת רש"י ותוס' ביומא (לד ב), שצירוף גחלת אינו דומה לצירוף כלי האסור מדאורייתא, וראה בהערות לעיל מא ב. והרמב"ן הביא בשם הבה"ג שצירוף גחלת אסור מדאורייתא, ובכל זאת התירו לעשות כן מפני הזיקא דרבים. ותמה על דבריו היכן מצינו להתיר מלאכה גמורה שלא במקום סכנת נפשות, עי"ש. וראה עוד בכסף משנה (יב ב).
ואי סלקא דעתך סבר לה שמואל כרבי שמעון בדין דבר שאין מתכוין, מסתבר שגם במלאכה שאינה צריכה לגופה הוא סובר שהלכה כרבי שמעון, ואם כן, אפילו גחלת של עץ, נמי יהא מותר לכבותה, כדי שלא יזוקו ממנה הרבים, לפי שהיא מלאכה שאינה צריכה לגופה, שהרי אינו מכבה אותה לצורך עשיית פחם. ולרבי שמעון אינו חייב עליה מן התורה, וכדי שלא יזוקו בה רבים מותר לכבותה.  214 

 214.  התוס' תמהו, מדוע סברה הגמרא שאם ההלכה כרבי שמעון בדבר שאינו מתכוין, אזי ההלכה כמותו גם במלאכה שאינה צריכה לגופה? ויש להוסיף, שהתוס' לשיטתם, שהפטור הוא משום שלא היה במשכן מלאכה שאינה צריכה לגופה, ולכן הוקשה להם מהיכי תיתי שההלכה כרבי יהודה גם לגבי דבר שאינו מתכוין? ותירצו, שהגמרא סברה, שרבי שמעון פוטר רק במלאכה שיש בה את הצירוף של שתי הקולות, שהיא גם דבר שאינו מתכוין וגם אינה צריכה לגופה. וממה שהתיר שמואל אליבא דרבי שמעון לצרף, משמע שצירוף הוא דבר שאין מתכוין, ואינו צריך לגופה. ועל כן מקשינן, שבמלאכה שאינה צריכה לגופה מצינו שפסק שמואל כרבי יהודה; ואם כן, איך התיר שמואל לצרף. אכן, למסקנא, רבי שמעון פוטר בדבר שאינו מתכוין, למרות שהיא צריכה לגופה. וכן במלאכה שאינה צריכה לגופה, למרות שהוא מתכוין. וראה בתוס' זבחים (צב א ד"ה אבל), ובתוס' הרא"ש כאן.
ומתרצת הגמרא שיש לחלק בין שני הענינים, ואכן, בדבר שאין מתכוין סבר לה כרבי שמעון, שמותר. אך במלאכה שאינה צריכה לגופה סבר לה שמואל כרבי יהודה, שאסור מן התורה.
אמר רבינא: כיון שהתירו שבות במקום היזקא דרבים, הלכך, קוץ המצוי ברשות הרבים, ומזיק לרבים, מוליכו פחות פחות מד' אמות ברשות הרבים. כי אף על פי שאסור מדרבנן להוליך פחות פחות מד' אמות, התירו חכמים במקום הזיקא.  215  ובכרמלית, מותר להוליך את הקוץ אפילו טובא (יותר מארבע אמות בבת אחת), כי העברת חפץ ד' אמות בכרמלית אסורה רק מדרבנן.

 215.  הריטב"א תמה, הרי להלכה קיימא לן כרבי שמעון, שמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור, ואם כן, כשמעביר את הקוץ ברשות הרבים לצורך הרבים, הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה, שאסורה רק מדרבנן, ולצורך הרבים לא גזרו, ואם כן יהא מותר להוליך את הקוץ ד' אמות ברשות הרבים לצורך הרבים? ותירץ, שרבינא סבר כרבי יהודה. אבל אין הכי נמי, להלכה מותר להוליכו ארבע אמות ממש לצורך הרבים. ובמגדל עוז (א ז) כתב שמדברי רבינא שהוא בתראה הוציא הרמב"ם שההלכה כרבי יהודה במלאכה שאינה צריכה לגופה. וראה במגיד משנה שם. וכן הוכיח בעל המאור (יג א). אכן, הטור והשולחן ערוך פסקו כרבי שמעון (סימן רעח, שלד כז), ובכל זאת הביאו (בסימן שח יח) את מימרא דרבינא, ותמה התוספת שבת (נט) מדוע לא התירו לטלטל ד' אמות ממש. וראה בריטב"א תירוץ נוסף, שאף על פי שהעברת הקוץ ארבע אמות ברשות הרבים לצורך הרבים היא רק איסור דרבנן, מכל מקום, כל מה שאפשר לשנות צריך לשנות, כדי שלא יבואו לטעות בעלמא להתיר טלטול ברשות הרבים. וכן כתבו בעל המאור (שם) המאירי וההשלמה.
שנינו במשנה: אבל נותן צונן לתוך המיחם או לתוך הכוס כדי להפשירן: תנו רבנן: נותן אדם מים חמין מכלי ראשון, שמבשל, לתוך הצונן בשבת.  216 

 216.  רש"י מפרש שמותר לתת חמין מכלי ראשון לתוך צונן דתתאה גבר. ואפשר לפרש דבריו בשני אופנים: א. מותר לתת חמין מרובים למעט צוננים, כי תתאה גבר והצונן שלמטה מכריע את החמין וגורם שלא יתבשלו. ב. מותר לתת מעט חמין להרבה צוננים, דתתאה גבר. אבל אלמלי תתאה גבר היה אסור לערות אפילו מעט חמין כי בשעת העירוי מבשלים החמים מעט מהצוננים. וראה הערה הבאה. והראשונים תמהו על רש"י כיצד תתפרש הגמרא למאן דאמר עילאה גבר. ולכן נקטו התוס' שמותר לתת מעט חמין להרבה צוננים כי אינם מבשלים את הצוננים. אבל הרבה חמין לצונן, אסור. והרשב"א נחלק עליהם, שכן לא מצינו בגמרא חילוק בשיעורים האם מדובר בהרבה למועט או להיפך, ומפרש, כי אפילו הרבה חמין לצוננים מותר, כי מים חמים שנופלים על מים צוננים אין בהם כח לבשל, ואפילו אם היד סולדת בהם, אינם מבשלים. וכן כתב הר"ן. וכתב הבית מאיר שאין להקל לדינא כדברי הרשב"א והר"ן לערות הרבה חמין לצוננים, שהרי התוס' מחמירים בזה, והוא חשש איסור דאורייתא. אבל אם עבר ועירה חמין לצונן כתב הביאור הלכה (שיח יב ד"ה והוא) שיש לסמוך על הרשב"א והר"ן שמותר.
ולא יתן את הצונן לתוך כלי שבו החמין, כי כלי ראשון מבשל את המים הנכנסים בו.  217  ואפילו לתוך כלי שני לא יתן מים צוננים, מפני שגזרו חכמים שמא יבא לתת מים צוננים לתוך כלי ראשון, דברי בית שמאי.  218 

 217.  גם כאן מפרש רש"י שאסור לתת צונן לחמין בכלי ראשון דתתאה גבר. ויש לדון, האם תתאה גבר מלמדינו שאסור לתת אפילו הרבה צוננים לתוך החמין, כי המים שלממטה מבשלים לכל הפחות את המים הראשונים הנופלים עליהם, או שמא אסור לתת רק מעט צוננים לחמין, אבל הרבה מותר. ובמשנה (מא א) איתא, שמותר לתת לתוך מיחם מים צוננים מרובים. ולדעת אביי (מא ב) מדובר במיחם שיש בו מים. ומוכח כמו הצד השני, שצוננים מועטים לחמין אסורים, אבל צוננים מרובים מותר. אך עדיין יש לדון, האם חמין מכלי ראשון לצונן מותר רק כאשר החמים מועטים או גם כאשר הם מרובים (כמו שהבאנו הערה הקודמת). ומדברי הבית יוסף והב"ח (שיח) מבואר שלמדו בדברי רש"י (והטור) שיש חילוק בין עירוי צונן לחמין לעירוי חמין לצונן, כי כשמערה הרבה צונן לחמין, אי אפשר לומר שתתאה גבר יגרום לכל הצוננים להתבשל, ולכן מותר לערות הרבה צוננים למעט חמין, אבל כשמערה הרבה חמין לצוננים יש בכח התתאה גבר להתגבר על החמין ולגרום שלא יתבשלו. כי לשלול את הבישול יותר קל מלעשות בישול. ולפי זה נמצא, שבעירוי צונן לחמין מותר רק הרבה צונן ואילו מעט אסור, אבל בעירוי חמין לצונן מותר בין מעט ובין הרבה חמין. וכתב הבית יוסף (וכן הוא בכסף משנה כב ה ו) שלדעת הרמב"ם לעולם אסור לערות צונן לתוך חמין בכלי ראשון, ואפילו מרובים, ומה שהתירה המשנה במיחם היינו במיחם שפינהו מהמים וכרב אדא בר מתנא, ודלא כאביי המפרש שיש שם מים.   218.  כך מפרשים התוס' והרשב"א, ולכאורה גם בדעת רש"י צריך לפרש שאסרו בית שמאי בכלי שני אטו כלי ראשון, אבל לא שייך לומר בכלי שני את הטעם "תתאה גבר", שכן כלי שני אינו מבשל. ולפי מה שנתבאר לעיל שהאיסור בכלי ראשון הוא רק כשנותן צוננים מועטים לחמין, אזי כל שכן שבכלי שני אסרו בית שמאי רק נתינת מעט צוננים לחמין, אבל מותר לתת הרבה צוננים לחמין, דלא גרע מכלי ראשון. ובדין חמין מכלי שני לתוך צונן, נתבאר לעיל שלדעת רש"י והרשב"א מותר אפילו מכלי ראשון לתת הרבה חמין למעט צוננים (או משום שתתאה גבר, או שאינם יכולים לבשל). ואם כן, כל שכן שבכלי שני מותר. אבל לדעת התוס' בכלי ראשון אסור לתת הרבה חמין לצונן אלא רק מעט חמין לצונן. ולפי זה צריך לומר, שלבית שמאי גזרו גם בדין חמין מכלי שני לתוך צונן שלא לתת הרבה חמין לצוננים אלא רק מעט חמין לצונן. ונמצא שלדברי התוס' גזרו בית שמאי בכלי שני אטו כלי ראשון שתי גזירות: א. שלא לתת מעט צוננים לתוך הרבה חמין. ב. שלא לתת הרבה חמין לתוך מעט צונן.
ובית הלל אומרים: כלי שני אינו מבשל, ולא גזרו כלי שני אטו כלי ראשון, ולפיכך, בין חמין לתוך הצונן, ובין צונן לתוך החמין, מותר.
במה דברים אמורים, אימתי התירו בית הלל לתת אפילו צונן בתוך חמין, דוקא בכוס, שהיא כלי שני, וגם עומדת לשתיה, ולכן מותר לתת בה צונן, ולא גזרו בה אטו כלי ראשון, וכל שכן שמותר לתת חמין לתוך צונן.  219  אבל באמבטי, שהיא כלי ראשון, מותר לערות רק חמין לתוך הצונן, ולא צונן לתוך החמין.  220 

 219.  חמין לתוך צונן מותר, שכן אפילו בכלי ראשון מותר לתת חמין לצונן, ולדעת רש"י מותר אפילו הרבה חמין לצונן. וכמבואר לעיל. (ולדעת התוס' מותר באמבטי לתת מעט חמין להרבה צונן, אבל הרבה חמין אסור כמו בכל כלי ראשון לשיטתם). וצונן לתוך חמין, אם הצוננים מרובים פשיטא שמותר, שכן אפילו בכלי ראשון מותר לתת הרבה צוננים לחמין. ולפי זה צריך לומר, שהחידוש של בית הלל הוא שבכלי שני מותר לתת מעט צוננים לתוך הרבה חמין. וברש"י הובאו שתי סיבות לכך: א. הכוס היא כלי שני שאינו מבשל, ולא גזרו כלי שני אטו כלי ראשון. ב. הכוס עומדת לשתיה. ומשמע מדבריו שדבר העומד לשתיה אינו חם כל כך ואינו יכול לבשל. ולפי זה אפשר שמה שהתירו לתת הרבה צוננים במיחם שהוא כלי ראשון היינו משום שהוא עומד לשתיה ואינו חם כל כך, אבל בעומד לרחיצה אסור אפילו הרבה צוננים לחמין.   220.  מדוע אסרו בית הלל לתת באמבטי צוננים? א. מדברי רש"י משמע שאמבטי היא כלי ראשון (וכך דייק מדבריו המגיני שלמה, ועיין פני יהושע), וכמו שמצינו במיחם שאין לתת לתוכו מעט צוננים כך גם אמבטי כלי ראשון אסור לתת בה מעט צוננים. אבל הרבה צוננים מותר כמו במיחם. אמנם צריך ביאור מדוע נקטו בית הלל בדבריהם "אמבטי" דווקא (והתוס' הקשו להיפך, מדוע המשנה לעיל נקטה דינה במיחם ולא באמבטי). ומשמע מהראשונים בסוגיין וכן מרש"י לענין ספל, שכלי העומד לרחיצה חמור מכלי העומד לשתיה. ואפשר, שחידשו בית הלל, שיש באמבטי חידוש גדול יותר ממיחם, כי במיחם מותר לתת הרבה צוננים לחמין, אבל באמבטי אסור לתת אפילו הרבה צוננים לפי שהיא חמה מאוד. ב. התוס' נקטו שאמבטי היא כלי שני, וגזרו חכמים שלא לתת לתוכה צוננים מפני שהרואה סבור שהאמבטי היא כלי ראשון לרוב חמימותה. ולדבריהם נמצא שבית הלל מודים לבית שמאי שבאמבטי יש מקום לגזור אטו כלי ראשון, וצריך לומר שהאיסור הוא רק במעט צוננים להרבה חמין, כי הרבה צוננים מותר לתת אפילו לכלי ראשון וכדמצינו במיחם. (ולא מסתבר שאמבטי כלי שני העומדת לרחיצה תהיה חמורה ממיחם שהוא כלי ראשון העומד לשתיה). ג. הרשב"א נקט שאמבטי היא כלי שני, ואסור לתת בה אפילו הרבה צוננים, משום שלעולם אינם באים לידי הפשר אלא מתבשלים, לפי שמחממים אותה יותר מדאי. ולפי זה דינה של האמבטי כלי שני חמור ממיחם. ד. הר"ן כתב שאמבטי היא כלי ראשון, אלא שהיא חמורה ממיחם, דבמיחם מותר לתת הרבה מים כדי להפשירם, ובאמבטי גזרו חכמים שלא להפשיר בה.
ורבי שמעון בן מנסיא אוסר באמבטי בין חמין לתוך צונן ובין צונן לתוך החמין.  221  אמר רב נחמן, הלכה כרבי שמעון בן מנסיא בדין אמבטי.

 221.  מדברי רבי שמעון בן מנסיא מבואר שאמבטי חמורה מכל כלי ראשון, ואסור לתת בה אפילו חמין לצונן. ולדברי רש"י שבכל כלי ראשון מותר לתת הרבה חמין לצוננים, משום דתתאה גבר, אפשר שרבי שמעון חידש שבאמבטי אסור לתת הרבה חמין לצוננים, אבל מעט חמין לצוננים מותר אפילו באמבטי. אך לדברי התוס' שבכלי ראשון דעלמא אסור הרבה חמין לצוננים, מסתבר שרבי שמעון בא לחדש שאמבטי חמורה מכל כלי ראשון, ואסור לתת בה אפילו מעט חמין לצונן. ולדעת הרשב"א שמותר לערות מכלי ראשון הרבה חמין לצוננים מפני שאינם מתבשלים, צריך ביאור מדוע אסר רבי שמעון חמין לצונן, הרי אינם מתבשלים, וכתב הר"ן, דרבי שמעון חולק על יסוד זה וסבר שמים חמין שמערים אותם על צוננים יכולים לבשל. ועוד תירץ, שאמבטי שאני, שלרוב חמימותה מימיה מבשלים גם כאשר מערין אותם לצוננים.
סבר רב יוסף למימר, שדינו של ספל שמתרחצין עמו, הרי הוא כאמבטי, דאף שהוא כלי שני כיון שמחממין בו לרחיצה, דינו חמור כאמבטי, דלבית הלל אסור לתת צונן לחמין, ולרבי שמעון אפילו חמין לצונן.
אמר ליה אביי, תני רבי חייא "ספל אינו כאמבטי", והוא ככלי שני גמור.  222 

 222.  הגמרא להלן הביאה עוד ברייתא בשם רבי חייא שספל הוא ככוס ממש, אבל כאן הובא בברייתא רק שספל אינו כאמבטי, וכתב הדרישה (שיח) שאפשר שספל אינו כאמבטי אבל גם אינו ככוס, כי בכוס מותר לתת צונן לתוך חמין וחמין לתוך צונן, ובאמבטי שניהם אסורים, ובספל, צונן לחמין אסור כאמבטי, וחמין לצונן מותר. וכך מבאר הב"ח את דברי הטור שפסק שאסור לתת צוננים לתוך ספל, ואף שבגמרא כאן אמרינן ספל אינו כאמבטי, מכל מקום אינו ככוס גמור. ולענין צונן לחמין הוא נידון כאמבטי.
ומקשה הגמרא: ולמאי דסליק אדעתא מעיקרא, דסבר רב יוסף דספל הרי הוא כאמבטי, ואמר רב נחמן הלכה כרבי שמעון בן מנסיא, דאמר באמבטי אסור ליתן חמין בצונן וצונן לחמין, אם כן, אלא בשבת, רחיצה בחמין ליכא, שהרי לעולם אי אפשר למזוג את המים לא חמין בצונן ולא צונן בחמין.  223 

 223.  הרשב"א הוכיח מכאן שהאמבטי הנידונית בסוגיין היא כלי שני, שאם לא כן, מאי פריך רחיצה בחמין בשבת ליכא, והרי אפשר לרחוץ באמבטי כלי שני. ולדברי רש"י המפרש שאמבטי היא כלי ראשון, יש לומר שגם בכלי שני אסרו. וכדמצינו שהיה הוה אמינא לאסור ספל שהוא כלי שני כאמבטי. ואף שמסקינן שספל אינו כאמבטי, מכל מקום, משמע שאמבטי כלי שני, ודאי שהיא כאמבטי כלי ראשון.
ומתרצת הגמרא: מי סברת כי מה ששנינו לעיל "רבי שמעון בן מנסיא אוסר", אסיפא קאי, על אמבטיא הנידונית בסיפא, שאסרו בית הלל לתת באמבטי צונן לחמין, ועל כך הוסיף רבי שמעון שגם חמין לצונן מותר? לא כן הוא, אלא רבי שמעון ארישא קאי, בדין כוס שהיא כלי שני,  224  וכך תתפרש הברייתא:

 224.  אבל באמבטי מודה רבי שמעון לבית הלל שחמין לצונן מותר, וצונן לחמין אסור.
בית שמאי אומרים בכלי שני מותר לתת חמין לצונן ולא צונן לחמין, ובית הלל מתירין בין חמין לתוך צונן ובין צונן לתוך החמין, ורבי שמעון בן מנסיא אוסר צונן לתוך חמין.
תמהה הגמרא: לימא רבי שמעון בן מנסיא שאסר ליתן צונן לתוך חמין בכלי שני, דאמר כבית שמאי סבירא ליה, שהרי אף הם אסרו לתת חמין לתוך צונן בכלי שני?
ומתרצת הגמרא: רבי שמעון בן מנסיא הכי קאמר:
לא נחלקו בית שמאי ובית הלל בדבר זה. אלא גם בית הלל סוברים כי אסור ליתן צונן לתוך החמין הנמצאים בכוס, דגזרינן כלי שני אטו כלי ראשון.  225  אמר רב הונא בריה דרב יהושע: חזינא ליה לרבא דלא קפיד אמנא, על נתינת מים צוננים בתוך חמין או חמין בתוך צוננים, ואפילו בספל העשוי לרחיצה.  226 

 225.  התוס' מפרשים, שהגמרא מפרשת את רבי שמעון ארישא רק לפי מאי דסלקא דעתין מעיקרא שספל הרי הוא כאמבטי. ומקשינן, רחיצה בחמין היכי משכחת לה. אבל לפי מה שפשטינן לעיל שספל אינו כאמבטי, הקושיה מעיקרא ליתא, ורבי שמעון אסיפא קאי. ולפי זה, בדין כוס פסקינן כבית הלל, שמותר ליתן בין חמין לצונן ובין צונן לחמין. ובדין אמבטי ההלכה כרבי שמעון, שאסור לתת בין צונן לחמין ובין חמין לצונן. וכן כתבו הר"ן (בחידושיו ובשיטה) והריטב"א. אבל הרי"ף נקט שרבי שמעון ארישא קאי, ואין הלכה כמותו כנגד בית הלל. ונמצא, שבכוס מותר הכל, ובאמבטי חמין לצונן מותר, וצונן לחמין אסור. וכתב הרא"ש, שהרי"ף למד כן מלשון הגמרא "מי סברת רבי שמעון אסיפא קאי, ארישא קאי", ומשמע שפשוט כן לגמרא שרבי שמעון דיבר בדין כוס ולא באמבטי. וכן כתבו הר"ח הרשב"א והרמב"ם (כב ה ו). וכן פסק השולחן ערוך (שיח יא) שרבי שמעון ארישא קאי, ובאמבטי ההלכה כבית הלל שמותר לתת חמין לצונן ולא צונן לחמין. אלא שלדברי הבית יוסף עצמו, האיסור הוא רק באמבטי כלי ראשון, אבל בכלי שני אפשר שמותר. אבל בהגהה על השולחן ערוך פירש בדברי המחבר שאמבטי היא כלי שני. וכן כתב המגן אברהם. וכתב המשנה ברורה, דבאמבטי כלי שני שאסרו צונן לחמין היינו צונן מועטים, אבל מרובים מותר. ובאמבטי כלי ראשון אסור לתת אפילו הרבה צוננים, דיש לחוש לדברי הר"ן שאסור להפשיר באמבטי. ומה שמותר באמבטי חמין לתוך צונן, מכלי ראשון מותר רק כשמערה מעט חמין להרבה צוננים, ומכלי שני מותר אפילו הרבה חמין למעט צוננים. (ועיין בבה"ל ד"ה שבזה).   226.  לדעת התוס' וסייעתם (בהערה הקודמת) המפרשים דלמסקנא רבי שמעון אסיפא קאי - בדין אמבטי, יש לפרש דרב הונא הביא את הא דרבא כדי ללמד שספל הוא ככוס ממש, ומטעם זה אפשר לומר שרבי שמעון אסיפא קאי דלא תקשי רחיצה בחמין בשבת היכי משכחת לה, כי ספל הוא ככל כלי שני שמותר לתת בו צונן לחמין. ולדברי הרי"ף ושאר הראשונים דרבי שמעון ארישא קאי, מפרש הרשב"א שראיית רב הונא מדרבא היא כנגד דברי רב נחמן שאמר הלכה כרבי שמעון בן מנסיא, ולדבריו אסור ליתן בכוס שהיא כלי שני צונן לתוך חמין, ועל זה בא רב הונא להוכיח שאין הלכה כמותו, שהרי רבא נהג כברייתא דרבי חייא שמותר לתת צונן לתוך חמין בכוס. וראה הערה הבאה.
ומקורו של רבא הוא, מדתני רבי חייא בברייתא: נותן אדם קיתון, כלי קטן של מים לתוך ספל של מים, באופן שמשקיע את הקיתון עצמו בתוך המים שבספל, בין שהיו בתוך הקיתון מים חמין, והוא מכניסו לתוך ספל שיש בו צונן, ובין קיתון שיש בו צונן, ומכניסו לתוך ספל של חמין.  227  אמר ליה רב הונא לרב אשי: כיצד הוכיח רבא שמותר לתת צונן לתוך חמין בספל, מהברייתא דרבי חייא? דילמא, שאני התם בברייתא, שאינו מערב את הצוננים בחמים, אלא דמיפסק כלי, שהמים הצוננים נתונים בתוך הקיתון, ומכניס את הקיתון עם המים לתוך החמין, בזה התיר רבי חייא. אבל כשמערב מים במים, ומתבשלים הצוננים מהחמין, שמא לא התיר רבי חייא בספל, דגזרו כלי שני אטו כלי ראשון.

 227.  התוס' דקדקו, דלעיל תני רב חייא ספל אינו כאמבטי, וכאן אמר רבי חייא בנוסח מפורט יותר, שמותר לתת בספל חצין לצונן וצונן לתוך חמין, והטעם הוא דלעיל הגמרא רק באה להוכיח שספל אינה כאמבטי לכל הפחות לענין נתינת חמין לצונן שבאמבטי אסור (לרבי שמעון) ובספל מותר, וכאן הגמרא מביאה הגמרא שספל נידון ממש ככוס כלי שני שמותר לתת צונן לחמין. ואפשר שזו אותה ברייתא. והדרישה (שיח ה) כתב שהברייתא דלעיל מדברת בספל לרחיצה שאינו דומה לכוס לגמרי, ואסור לתת בו צונן לחמין, אלא רק חמין לצונן, שכן יש חילוק בין דבר העומד לשתיה לדבר העומד לרחיצה, והברייתא כאן מדברת בספל העומד לשתיה שהוא נידון ככוס לכל דבר. ומטעם זה אמר רב הונא חזינא לרבא דלא קפיד אמיא, ולא אמר חזינא לרבא דלא קפיד בספל, כי כאן מדובר בספל העומד לשתיה וקא משמע לן רב הונא שהוא נידון ככוס לגמרי, ואינו דומה לספל דאמבטי דלעיל. ולפי זה גם אם נפרש כדברי התוס' דרבי שמעון אסיפא קאי, אין הכרח לומר שרב הונא בא להוכיח שספל אינו כאמבטי אלא ככוס, ודלא כסלקא דעתיה דרב יוסף, אלא רב הונא בא ללמד דספל העומד לשתיה נידון ככוס ואינו דומה לספל העומד לרחיצה שהוא רק אינו כאמבטי, אבל גם אינו ככוס ממש.
אמר ליה רב אשי לרב הונא: "מערה" איתמר, מצינו ברייתא מפורשת שרבי חייא התיר לא רק בהכנסת קיתון של צוננים למים חמים, אלא גם עירוי צוננים לתוך מים חמין, דתניא: מערה אדם קיתון של מים לתוך ספל של מים, בין חמין לתוך צונן, בין צונן לתוך חמין.
מתניתין:
האילפס והקדרה שהעבירן מעל האש בשעת בין השמשות, כשהן מרותחין, לא יתן לתוכן משתחשך  228  תבלין. כיון שהם כלי ראשון, וכל זמן שהוא רותח מבשל.  229 

 228.  הבית יוסף (שיח) הביא בשם הגהות מרדכי שכלי ראשון מבשל רק עם סילוק הקדירה מהאש, אבל אם הניחו להפיג רתיחתו הוי כלי שני אף שהיד סולדת בו. ועי"ש שהביא ראיה לדבריו. ובראבי"ה (רב) הוכיח כן מלשון המשנה "שהעבירן מרותחין" ומשמע שרק בזמן הרתיחה אסור ליתן לתוכן תבלין. וכן ביאר האליהו רבה (כב). אולם הט"ז (יב) הוכיח מדברי רש"י כאן שפירש שהוריד את האילפס מהאש בין השמשות ועל זה אמרינן לא יתן לתוכן תבלין משחשיכה, הרי שאף לאחר זמן הרי הוא כלי ראשון כל זמן שהיד סולדת בו. וכן פסק השולחן ערוך (שיח ט) - "כלי ראשון אפילו לאחר שהעבירוהו מהאש מבשל כל זמן שהיד סולדת בו".   229.  התוס' רצו להוכיח ממה שנאמר לא יתן לתוכן תבלין ולא נאמר לא יערה מכלי ראשון על התבלין, שעירוי מכלי ראשון אינו ככלי ראשון. וע"ש שדחו ראייתם. ויש בזה שלוש שיטות. א. הרשב"ם נקט שעירוי מכלי ראשון נידון ככלי שני. ב. ר"י סבר שעירוי מכלי ראשון נידון כבישול בכלי ראשון. וכ"כ התוס' לט א בשם ר"ת (ספר הישר רנ). והתוס' הסיקו שעירוי מכלי ראשון מבשל כדי קליפה. וכן פסק המ"ב (שיח עד). ולפי זה מותר לערות על בקבוק שיש בו מים מפני שהבקבוק עומד במקום הכדי קליפה. (ועיין ש"ך יו"ד צב לה).

דרשני המקוצר