פרשני:בבלי:שבת סה ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שבת סה ב

חברותא

ודחינן: לא אין ראיה מאבוה דשמואל לרב הונא, דאף אם לא נפסלות לכהונה סבר שאין להניחן לעשות כן, כי היכי דלא לילפן גופא נוכראה שיתאוו לשכב עם איש.
ועביד להו מקוה ביומי ניסן ולא טבלו בנהר פרת בימי ניסן.
מסייע ליה לרב, דאמר רב: מטרא במערבא - סהדא רבה פרת כאשר יורדים גשמים בארץ ישראל, נהר פרת מעיד על כך שמתרבים מימיו על ידי גשמי ארץ ישראל, ולפיכך לא הניחן לטבול בנהר בניסן סבר שלא ירבו  68  הנוטפין על הזוחלין.

 68.  התרומת הדשן (רצד) הקשה מדוע מקוה שהוא כשר, אפילו אם יוסיפו עליו כל מים שאובין (פסולים למקוה) שבעולם לא נפסל המקוה, ואילו מעין שנוספו עליו רוב מי גשמים (שהם כשרים לטבילה אלא שמעלתם פחותה ממעין וצריכים להיות אשבורן) נפסל המעין ונעשה דינו כמקוה? ראה מה שתירץ, והב"ח (יו"ד, רא) הוסיף עוד חילוק. אך הט"ז (רא, ג) העיר שבאמת גם במעין יש אופנים שאם מוסיף עליו הרבה מים (יותר מרוב) נעשה הכל כמעין וכך מפורש במשנה (מקואות א, ז), אלא שנחלקו הראשונים באיזה אופן אם נתרבו מים על המעין נשאר דינו כמעין, ובאיזה אופן נפסלים הנהרות מלהיות כמעין כמבואר בגמרא כאן, והובאה מחלוקת זו בר"ן (כאן על הרי"ף, ובנדרים מ, ב). דעת הרמב"ם שדוקא אם הוסיף מים בתוך גומת המעיין הם הופכים למי מעין, אבל אם נוספו מים על המשך זחילת מי המעיין והם רבו על מי המעיין דינם כמקוה, וכך מדובר בנהרות בימי ניסן. והמשנה אחרונה במקואות (א, ז) מפרש שבתוך גומת המעיין דינו כ"קבוע" שאינו בטל ברוב, ומיישב כך את קושייית התרומת הדשן. אך הכסף משנה (ט, יא) מפרש את הרמב"ם באופן אחר. ודעת הראב"ד שבכל מקום שמי המעיין מתפשטים יכול להוסיף עליהם הרבה מים וישאר דינו כמעיין, אבל אם יתרבו המים ויתפשטו מחוץ למקום הקבוע של המעיין התבטלה חשיבות המעין ונעשה דינו כמקוה (במקום התפשטותו), ובנהרות ביומי ניסן באמצע הנהר מותר לטבול בזוחלין ובצידי הנהר במקום התרחבותו על ידי מי הגשמים דינו כמקוה. (ראה רמב"ם מקוואות ט, יא והשגת הראב"ד וכסף משנה שם).
מעיין מטהר כאשר מימיו זוחלים ואילו מקוה מטהר רק כאשר מימיו עומדים. ובימי הפשרת השלגים בניסן יש לחשוש שמא רבו מי הגשמים בנהר פרת על מי המעיין ובטלו תורת מי מעיין מהם, ומי גשמים אינם מטהרים אלא במקווה כשהם עומדים ולא כשהם זוחלים.
ומה שאמר רב שנהר פרת מתברך ממי הגשמים פליגא דשמואל.
דאמר שמואל: נהרא מכיפיה מתברך מעצמו ולא ממי הגשמים.
ופליגא דידיה אדידיה מימרא זו של שמואל נחלקת על מימרא אחרת דאמר שמואל עצמו  69 : אין המים מטהרין בזוחלין אלא פרת ביומי תשרי  70  בלבד. ומשום שבשאר ימות השנה חשש שמואל שנתרבו מי הגשמים ובטל מהנהר תורת מעיין.

 69.  הר"ן (על הרי"ף, בנדרים מ, ב) מפרש בשם הרמב"ן ששמואל לא חזר בו ממה שאמר שמותר לטבול בנהרות זוחלין אפילו כשרבו עליהם מי גשמים, אלא שהוא מחמיר לנהוג למעשה כמו רב ואבוה דשמואל, ולכן פסקו הרי"ף והרמב"ם (י, יג) שאסור לטבול בנהרות בימי ניסן. וכך פסק השו"ע (רא, ב), והרמ"א כתב שכך נכון להורות ולהחמיר. אבל רבנו תם פסק כשמואל שמותר לטבול בנהרות גם כשנתרבו עליה מי הגשמים, ומשום שהגמרא בבכורות (נה, ב) אומרת שיש סתם משנה כדבריו. והרמ"א (רא, ב) כתב שכך נהגו ברוב המקומות שאין בהם מקוה, ואין למחות ביד הנוהגים להקל. אלא שיש הגבלות באיזה נהרות מותר וכדלהלן.   70.  כתב הר"ן (על הרי"ף, ובנדרים מ, ב) שאין כונתו לפסול את כל הנהרות חוץ מנהר פרת, וכן לא נפסל נהר פרת כל השנה חוץ מתשרי, אלא הכל לפי הענין ואם יש חשש שרבו מי הגשמים על הנהר אסור לטבול בו, ואם אין חשש שהתרבו מי הגשמים כל כך מותר לטבול בנהר (בזוחלין). וכונת שמואל בדבריו: פרת, וביומי תשרי, למעט שני דברים - שנהר שלפעמים הוא יבש לגמרי אסור לטבול בו אפילו ביומי תשרי ובזמן שהוא מלא, משום שדוקא נהר פרת וכיוצא בו שאינו יבש לעולם אין לחשוש שכל מימיו הם מהגשמים והפשרת שלגים. וכן מי שלא מכיר את טבעו ודרכו של נהר פרת (וכיוצא בו) יכול לטבול בו רק ביומי תשרי שאז אין כלל חשש שרבו עליו מי הגשמים, אבל מי שיודע ומכיר את הנהר ורואה שלא נתרבו מימיו הרבה יותר מאשר בימי תשרי יכול לטבול בו גם בשאר ימות השנה. והרמ"א (רא, ב) פסק שאף במקומות שנוהגים לטבול בנהרות כל השנה, אם הנהר לפעמים יבש לגמרי אסור לטבול בו.
ומוכח שהוא חזר בו ממה שאמר שכל נהר שגדל, גידולו מהמעינות שבו.
שנינו במתניתין: פורפת על האבן ועל האגוז ועל המטבע ובלבד שלא תפרוף לכתחלה בשבת.
ומקשינן: והאמרת רישא פורפת, וכונת המשנה שמותר לפרוף לכתחלה בשבת, שהרי לא בא התנא להשמיענו שיוצאת בשבת כשבגדיה פרופים שהרי כבר שנינו "מדיות יוצאות פרופות". וקשה הרישא שאמר פורפת על הסיפא שלא תפרוף לכתחלה בשבת.
אמר אביי: הרישא שפורפת לכתחלה בשבת מדובר באבן או באגוז שאין בהם תורת מוקצה (אגוז אינו מוקצה - ואבן עגולה שדרכה לפרוף בו אינו מוקצה כשיחדה במחשבתו לכך מבעוד יום).
והסיפא שלא תפרוף לכתחלה בשבת, אתאן למטבע שצריך מעשה מערב שבת לבטל ממנו תורת מוקצה  71 .

 71.  הרשב"א תמה מה החילוק בין אבן למטבע, ומדוע מטבע צריכה יותר ייחוד מערב שבת והריטב"א מפרש שמטבע מפני חשיבותו לא מספיק שיחשוב וייחדו בכונה או דיבור אלא צריך מעשה. וראה פני יהושע. אך רבי עקיבא איגר (בשו"ע שג, כב) כתב שאם הוא מייחד את המטבע לעולם שהוא יהא מונח בבגד לפרוף בו באופן קבוע, מותר אפילו לייחדו ולפרוף בו בשבת עצמה, וכאן מדובר שהוא מייחד אותו לפרוף בו רק בשבת זו ולכן צריך לעשות בו מעשה מערב שבת. ולפי זה צריך לומר שמדובר כאן באבן עגולה שמיועדת לפרוף בה ולכן מועיל בה ייחוד לשבת אחת, אבל אבן רגילה לא מועיל לייחד אותה לשבת אחת כמו שפסק המגן אברהם (שח, מג). ראה משנה ברורה שג, עג.
בעי אביי: אשה מהו שתערים ותפרוף על האגוז כשמטרתה להוציא כדי לתנו לבנה הקטן לאוכלו בשבת?
בפרק כל כתבי (לקמן דף ק"כ) נחלקו האם מותר להערים בשעת הדליקה וללבוש כל מה שיכול ללבוש כדי להציל את הבגדים, או אסור, ומסתפקת הגמרא האם הספק אם מותר להערים ולפרוף, יהא תלוי באותה מחלוקת.
ואמרינן: תיבעי למאן דאמר בדליקה שמערימין, ותיבעי גם למאן דאמר בדליקה שאין מערימין שיש לחלק ולומר שהערמה בפריפת אגוז שונה.
תיבעי למאן דאמר מערימין בדליקה, שמא יש לחלק שדוקא התם הוא שהתירו חכמים להערים ולהוציא דרך מלבוש משום דאי לא שרית ליה להוציא כך, מתוך שבהול על ממונו אתי לכבויי ולעבור על איסור תורה, אבל הכא אי לא שרית ליה להוציא דרך הערמה לא אתי לאפוקי לצורך בנה, שמא לא התירו באופן כזה?
או דלמא, יש לומר להיפך שאפילו למאן דאמר אין מערימין בדליקה יש לחלק ולומר, דוקא התם דרך הוצאה בכך שמוכרי כסות מוציאים הרבה בגדים דרך מלבוש לכך אסרו, אבל הכא אין דרך הוצאה של אגוז בכך על ידי שקושרת את הבגד בו, אימא שפיר דמי והתירו להערים.
תיקו!  72 

 72.  הטור ושו"ע פסקו (שא, כג) שלרשות הרבים אסור ולכרמלית מותר, ומשום שכל ספק דאורייתא לחומרא וספק דרבנן לקולא ורשות הרבים הוא איסור הוצאה דאורייתא וכרמלית דרבנן. אך הרמב"ם (יט, יב) כתב שאסור להערים ולפרוף ולא חילק. (ונראה מדבריו שאפילו לרשות הרבים אינו איסור דאורייתא שאינו דרך הוצאה וכך משמע בגמרא. וראה בית יוסף (שג). והוסיף הרמב"ם שאם פרפה מותר לה לצאת בו, והטור והשו"ע (שג, כב) הוסיפו על דבריו שמדובר שפרפה מערב שבת, ופסקו שאם פרפה בשבת אסור לה לצאת עמו לרשות הרבים (שם, כג). אך השלטי הגיבורים תמה מנין להם שייחוד מטבע במעשה לפרוף בו צריך להיות מערב שבת, וכתב שבפשטות כונת הרמב"ם שאם פרפה בשבת עצמה אף שהיה אסור לה לפרוף מותר לה לצאת בו. וראה תהלה לדוד (שג, ט).
מתניתין:
הקיטע שנקטעה רגלו יוצא בקב שלו המחזיקה את רגלו ומאפשר לו ללכת (ומלבד זה יש לו משענת שמחזיק בידו) לפי שהוא משמש לו כמנעל, דברי רבי מאיר.

דרשני המקוצר