פרשני:בבלי:שבת פד ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שבת פד ב

חברותא

ודין הוא, מקל וחומר אנו למדין שהוא מיטמא בטומאת מת:
ומה פכין קטנים של חרס, שטהורין בזב שאינן נטמאים באף אחד מאופני הטומאה של זב.
שהרי טומאת מדרס אין להם, כי אינם מיוחדים לישיבה, ועוד, שהן כלי חרס.
וטומאת מגע גם אין להם, שהרי כלי חרס אינו מקבל טומאה מגבו אלא רק כאשר הטומאה נכנסת לתוך חללו. והפכין הקטנים, מתוך שפיהן צר אין הזב יכול להכניס לתוכן אפילו את אצבעו.  1 

 1.  ואעפ"י שיכול להכניס שם שערו, אינו טמא בכך, דשיער הזב אינו מטמא אלא במקום הראוי לנגיעת בשרו. וכן אינו נטמא בהיסט הזב, דכל שאינו מטמא במגע אינו מטמא בהיסט. רש"י.
אף על פי כן - טמאים הם בטומאת מת. שאם היו באהל המת הן נטמאין, כיון שהטומאה נכנסת דרך פתח הכלי, כדכתיב "וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו - טמא הוא".
קל וחומר למפץ, שטמא בזב, שהרי כל הראוי למשכב מיטמא במדרס, ואם כן, וכי אינו דין שיהא המפץ טמא בטומאת מת.
ומסיק רבי אילעא לקושייתו: ואמאי קתני בברייתא שמפץ מיטמא על ידי זב הטומאת מדרס? והא לית ליה טהרה במקוה!?
שהרי לפשוטי כלי עץ אין טהרה, כי בכל המקומות שנזכר בהם טבילה בתורה מדובר בכלי קיבול, ולא בפשוטי כלי עץ.  2  אמר ליה רבי חנינא: שאני התם, בפשוטי כלי עץ, שיש להם טומאת מדרס הואיל ואיכא במינו של כלי עץ טהרה במקוה.

 2.  והתוס' חולקים, דפשוטי כלי עץ יש להם טהרה במקוה, ונפקא לן מדכתיב "וכל כלי עץ - תתחטאו", ומשמע אפילו פשוטי כלי עץ. אלא, הכא מיירי במפץ של גמי (עיין הערה 5 בע"א) שאין לו טהרה במקוה הואיל ואינו בכלל הכלים הכתובים בפרשיות של טבילה. תוס' ד"ה מפץ לעיל בע"א.
שהרי כלי עץ שיש להם בית קיבול יש להם טהרה במקוה, ולכן כל "מין כלי עץ" נחשבים כיש להם טהרה במקוה, ולכן מטמאים במדרס.  3 

 3.  ולשיטת התוס' דמיירי במפץ של גמי, צריך לומר שיש במינם טהרה במקוה היינו בשאר כלי עץ, דחשיב מינו. שהרי גם הגמי גידולי קרקע הוא. ריטב"א.
מה שאין כן כלי חרס, שאין שום כלי חרס שיש לו טהרה במקוה, הילכך אין לו טומאת מדרס.
אמר ליה רבי אילעא: רחמנא ליצלן מהאי דעתא! שאין סברא לומר שהדבר תלוי ב"מינו" אלא רק בכלי עצמו.
אמר ליה רבי חנינא: אדרבה! רחמנא ליצלן מדעתא דידך! וכדמפרשינן -
ומסבירה הגמרא את דברי רבי חנינא:
וטעמא - מאי? מדוע סבר רבי חנינא שדיינו שתהיה טהרה במינו? והרי זה שיש לו טהרה במקוה ילפינן מדאיתקש לזב, ואם כן יש לו להיות דומה לזב, שלו עצמו יש טהרה במקוה, ולא למינו.
משום דתרי קראי כתיבי.
כתיב "ואיש אשר יגע במשכבו", ללמדנו להקיש משכבו לו.
ומאידך כתיב "וכל המשכב אשר ישכב עליו הזב", ולא כתיב "משכבו", דמשמע אפילו משכב שאינו דומה לו.
הא כיצד יתיישבו המקראות הסותרים לכאורה זה את זה?
אלא, הכתוב "כל המשכב" עוסק בדבר אשר יש במינו טהרה במקוה, ולכן הוא טמא אע"ג דלית ליה לזב עצמו טהרה במקוה.
ואילו ההיקש שבפסוק "ואיש אשר יגע במשכבו" מתייחס לדבר אשר אין במינו טהרה במקוה, שבו אמרינן: מקיש משכבו לו, שאם אין לו טהרה במקוה אינו טמא מדרס.
רבא אמר: מדרס כלי חרס דטהור - נפקא לן מהכא:
כתיב באהל המת "וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו טמא הוא". והאי קרא מיירי בכלי חרס, שטומאת המת נכנסת לו דרך פתחו.
ומשמע: הא אם יש צמיד פתיל עליו, שהכסוי מהודק אליו היטב - טהור הוא.
ומי לא עסקינן בהאי קרא אפילו בכלי דיחדינהו לאשתו נדה שתשב עליו תמיד, ומצד זה הוא יכול להיטמא במדרס.
ובכל זאת קאמר רחמנא שאם צמיד פתיל עליו טהור הוא.
ואם כלי חרס היה יכול להיטמא בטומאת מדרס, כיצד מציל הכסוי על מה שבתוך הכלי מליטמא, והרי קיימא לן שדבר טמא אינו חוצץ בפני הטומאה?  4 

 4.  מתוס' משמע דרש"י מפרש דמיירי בישבה עליהם אשתו נדה (עיין הערה 5 בשם הר"י). והקשה המהרש"א, א"כ למה הוצרך רש"י לומר דדבר טמא אינו חוצץ בפני הטומאה? תיפוק ליה שאם הכלי נטמא הרי הוא מטמא מה שבתוכו. ותירץ הרש"ש שהגמרא רוצה להקשות שאף טומאת מת תהיה על מה שבתוכו ולא רק טומאת מדרס. ונפקא מינה לטומאת שבעה והזיית מי חטאת.
אלא, ודאי שמע מינה דכלי חרס אין בו טומאת מדרס.  5 

 5.  וממילא לא שייכא ביה שום טומאה. שהרי כלי חרס אינו מקבל טומאה רק מאוירו, והרי הוא סתום. וכתב רש"י שגם טומאת היסט הזב לא שייכת בו. דכל שאינו מטמא במגע אינו מטמא בהיסט. והתוס' בד"ה מי, הוכיחו דכלי צמיד פתיל מטמא בהיסט, דחשיב ראוי לכלל נגיעה לפי שעומד ליפתח. והם מפרשים ראית הגמרא מדכתיב "וכל כלי", משמע שאם יש לו צמיד פתיל הוא טהור מכל טומאה שבאה דרך גבו, דהיינו טומאת מדרס. אבל טומאת היסט נחשבת כבאה לו דרך תוכו, כדאמרינן "איזהו מגעו שהוא ככולו זה היסט", שהוא כאילו נגע בו מבפנים. והרמב"ן ביאר שיטה זו של תוס' בדרך שונה. שאם הכלי צמיד פתיל היה מקבל טומאת מדרס, נמצא שאחוריו טמאים, והאיך יחצוץ בפני הטומאה? אבל טומאת היסט היא טומאת תוך בלבד, לפיכך אחוריים חוצצין, שהם אינם טמאים. וכתב ע"ז הרמב"ן "שמועה זו מפורשת בתוס' רבותינו הצרפתים והוספתי בה דברים להגדיל תורה". ועוד כתבו בשם ר"י שהוכחת הגמרא אינה מכלי שכבר ישבה עליו אשתו נדה אלא שיחדו בלבד לישיבת אשתו נדה, שגם הראוי לקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה, ולפי זה לא קשה מהיסט. דלהיסט לא שייך יחוד. ובסוף כתבו תוס' שהר"י היה מסופק בכך.
מתניתין:
משנה זו, העוסקת בדיני כלאים, נשנית כאן כהמשך למשניות הקודמות המתחילות ב"מנין? ".
האיסור לזרוע או לקיים כלאיים הוא רק כששני המינים נראים כגדלים בעירבוב.
אך אם הם נראים כגדלים בנפרד, מותר לזורעם ולגדלם זה בצד זה, למרות שודאי לנו כי הם יונקים מהאדמה ביחד.
כשאין הם נראים גדלים בנפרד יש להרחיקם במרחק שלא ינקו ביחד מהקרקע.
שיעור היניקה של זרעים הוא טפח ומחצה מסביב, ולכן צריך להיות המרחק בין שני זרעים שלשה טפחים.
מנין לערוגה, שהיא ששה על ששה טפחים, שיתכן שיהיו זורעין בתוכה חמשה זרעונין שונים, ולא יהיה בכך משום איסור כלאיים.
כגון, שזורע ארבעה שורות של זרעים (בכל שורה זרעונים אחרים) על קצה ארבע רוחות הערוגה, ומשאיר את ארבעת הפינות של הערוגה כשהם ריקים, ובכך ניכרות ארבעת השורות שהן שורות נפרדות.
שהרי כל אחת מהשורות גודלת בנפרד, בכוון אנכי לשורות הסמוכות לה. ובקצוות השורה, בפינת הערוגה יש חלל ריק, כך שאין חיבור בין הזרעים השונים. ואחת, זרעון אחד, נזרע באמצע, במרחק של שלשה טפחים משאר הזרעונים. דכיון שאין הוא ניכר שגדל בנפרד מהם, הרי הוא צריך הרחקה מיניקה משותפת עמהם.
שנאמר (ישעיהו סא) "כי כארץ תוציא צמחה, וכגנה זרועיה תצמיח";.
ודרשינן: "זרעה" לא נאמר, אלא זרועיה.
ופירוש הראיה מתבאר בגמרא.
גמרא:
והוינן בה: מאי משמע, כיצד משמע מהפסוק שהמדובר בחמשה זרעונים בגנה של ששה טפחים על ששה טפחים?
אמר רב יהודה: הכי דרשינן: "כי כארץ תוציא צמחה".
תוציא - חד.
צמחה - חד. הרי תרי.
זרועיה - תרי. הא ארבע ...
תצמיח - חד. הא חמשה.

דרשני המקוצר