פרשני:בבלי:שבת פז א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שבת פז א

חברותא

בתלתא בשבא, אמר להו מצות הגבלה, שישמרו מעלות בהר.
בארבעה בשבא עבוד פרישה עד שבת, שבה ניתנה תורה. והוא שביעי לחדש (ואעפ"י שהגבלה כתובה אחר פרישה, היא נאמרה יום קודם לכן, כמבואר לקמן. ועיין רש"י).
ורבנן סברי: בתרי בשבא איקבע ירחא. בתרי בשבא לא אמר להו ולא מידי משום חולשא דאורחא. בתלתא אמר להו "ואתם תהיו לי". בארבעה אמר להו מצות הגבלה. בחמשה עבוד פרישה. ונמצא ששבת שניתנה בה תורה היתה בששי בחדש.
מיתיבי: כתיב "וקדשתם היום ומחר" - קשיא לרבי יוסי? שהרי לדבריו הופרשו שלשה ימים.
ומתרצינן: אמר לך רבי יוסי: יום אחד הוסיף משה מדעתו! שאמנם ציווי הקב"ה היה שיפרשו ביום רביעי וחמישי, ושיקבלו את התורה ביום ששי. אלא משה הוסיף מדעתו יום אחד של פרישה, ונתאחרה קבלת התורה עד שבת.
דתניא: ג' דברים עשה משה מדעתו והסכים הקב"ה עמו:  1 

 1.  כל שלשת דברים הם בסגנון אחד, שהקב"ה ידע שהם ללא צורך. שלא היה צריך להוסיף יום אחד כי ידע הקב"ה שלא יפלטו הנשים. ולא היה צריך לפרוש מאשתו כי הקב"ה לא היה מדבר עמו בעת טומאתו. ולא היה צריך לשבור הלוחות כי הקב"ה ידע שיחזרו בתשובה. ומכל מקום, עלינו לעשות במצות כפי דעתנו שאין אנחנו יודעים העתידות. חי' רא"מ הורוויץ.
א. הוסיף יום אחד מדעתו. ב. ופירש מן האשה, שלא חזר אל ציפורה אשתו לאחר מתן תורה ככל ישראל.
ג. ושבר את הלוחות.
ומבארינן: זה שהוסיף יום אחד מדעתו - מאי דריש משה?
הכי דריש: "וקדשתם היום ומחר", משמע היום - כמחר: מה למחר לילו עמו, אף היום לילו עמו.
והרי לילה דהאידנא של היום הזה, כבר נפקא ליה, חלף לו, ולא יתכן לפרוש בו. ושמע מינה: תרי יומי דאמר רחמנא - לבר מהאידנא, מיום האמירה! (אך אין זו דרשא גמורה, אלא ד"היום" משמע היום ממש, דאל"כ לא הוי "מדעתו". תוד"ה היום).
ומנלן דהסכים הקב"ה על ידו? דלא שריא שכינה על הר סיני עד צפרא דשבתא. כלומר, שלא ניתנה תורה עד שבת.
ופירש מן האשה - מאי דריש?
נשא קל וחומר בעצמו  2 , אמר: ומה ישראל, שלא דברה שכינה עמהן אלא שעה אחת. וקבע להן זמן  3  אימתי ידבר עמהן, אמרה תורה "והיו נכונים לשלשת ימים אל תגשו אל אשה" - אני, שכל שעה ושעה שכינה מדברת עמי, ואינו קובע לי זמן שאדע מתי לפרוש, על אחת כמה וכמה שעלי לפרוש תמיד מן האשה.

 2.  ואע"ג דק"ו הוי דרשא גמורה, מכל מקום הוי "מדעתו". כי יש לפרוך הק"ו, דשאני פרישות דכל ישראל, שהיתה משום עשרת הדברות, תוס' ד"ה ומה. והרמב"ן והריטב"א כתבו, שהפירכא היא, שהרי במתן תורה לא פירשו משום קרי של האנשים (שהרי ראויה תורה לינתן לטבולי יום), אלא משום אשה פולטת. ואין ראיה מזה שצריך לפרוש משום חשש קרי שהרי אפשר לשמש ולטבול בו ביום. (משא"כ חשש פולטת יש בכל רגע שמא תפלוט בשעת מתן תורה). אלא משה דרש ק"ו לתוספת טהרה, שלא יהא אפילו טבול יום בעת דיבורו עם הקב"ה, או כדי שיהא ראוי בכל עת לדבר ולא יתעכב עד שיטבול.   3.  לכאורה קשה, שאדרבה, היא הנותנת. משום שקבע להם זמן וידעו שבאותו יום תדבר עמם שכינה יש להם לפרוש. משא"כ משה, שאין לו זמן קבוע אין לו לפרוש מספק. ויש לומר, שגם לישראל היה הדבר ספק. כי שמא לא תפלוט האשה. והק"ו הוא: מה ישראל שקבע להם זמן, וא"כ לא היו צריכים לפרוש קודם אותו זמן שלשה ימים משום קרי (דלקרי די ביום אחד), וע"כ הפרישה היתה משום ספק חשש פולטת, שהיא טומאה קלה. כל שכן משה, שלא נקבע לו זמן, ובכל עת יש לו לחשוש שמא יהא בעל קרי בשעת הדיבור, שצריך לפרוש. שהרי טומאת קרי חמורה. תוס' ד"ה וקבע.
ומנלן דהסכים הקב"ה על ידו?
דכתיב לאחר מתן תורה "לך אמור להם שובו לכם לאהליכם", דהיינו שהתירן לחזור לנשותיהם. וכתיב בתריה "ואתה פה עמוד עמדי", שאינך רשאי לחזור לאשתך.  4 

 4.  הקשו תוס' בד"ה ואתה, דמנא לן דמדעתו פירש משה? והרי כאן ציוה לו הקב"ה שיפרוש. ותירצו, דילפינן מהא דנתרעמו מרים ואהרן על משה על כך שפירש מאשתו, ואילו היה הדבר על פי ציווי הקב"ה לא היו מתרעמים. אלא ודאי מדעתו עשה כן קודם מתן תורה שנתן לה גט או שקבע לה אהל בפני עצמה ואח"כ הסכים הקב"ה על ידו. והתרעומת היתה, שאילו לא פירש מדעתו לא היה הקב"ה מצוה לו, שבדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו. וראיה לדבר, שהרי לאהרן ומרים לא אמר לפרוש אעפ"י שגם עמהם היה מדבר. תוס' הנ"ל ותוס' הרא"ש. והרמב"ן והריטב"א תירצו, דעל כרחך לא ציוה לו הקב"ה שהרי היה מדבר עמו הרבה קודם לכן ולמה לא ציוהו עד עתה. אלא ודאי משה דן ק"ו ממצות הגבלה שנאמרה עתה.
ואית דאמרי שמכאן הוא נלמד:
כתיב לאחר שדברו אהרן ומרים במשה על כך שפירש מאשתו, שהוכיחם הקב"ה ואמר להם: "פה אל פה אדבר בו". והיינו, שאני אמרתי לו בפירוש לעשות כן (עפ"י רש"י סוף פרשת בהעלותך).
שבר את הלוחות - מאי דריש? אמר: ומה קרבן פסח, שהוא אחד מתרי"ג מצות, אמרה תורה "וכל בן נכר לא יאכל בו". והיינו מומר, שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים. התורה כולה כאן, שתלויה כולה בלוחות הללו, וישראל הם עתה בגדר מומרים, לפי שעבדו לעגל - על אחת כמה וכמה שאינם ראויים לקבל הלוחות.  5 

 5.  ובכל זאת אין זה ק"ו גמור. דשאני פסח דמומר אסור באכילת קרבן כל זמן שהוא מומר. אבל נתינת התורה, אדרבה, יתן להם כדי שיחזרו בתשובה. תוס' ד"ה ומה.
ומנלן דהסכים הקב"ה על ידו?
שנאמר "אשר שברת". ואמר ריש לקיש: יישר כחך ששיברת! ש"אשר" הוא מלשון אישור, שאישרו הקב"ה ושיבחו על שבירתן.  6 

 6.  במנחות צט ב פירש"י דמדלא אמר ליה בלשון כעס, שמע מינה שהסכימה עמו דעת השכינה. והרמב"ן הקשה, דהא מצינו כמה כתובים בתורה בלשון "אשר" ואינם לשון אושר. ותירץ, שהראיה היא מדכתיב בפרשת עקב "אשר שברת, ושמתם בארון", ודרשינן ששברי לוחות מונחין בארון לצד הלוחות. ואם היה בשבירתן חטא אין קטיגור במקום סניגור. אלא מלמד שהיה שבירתן חביבה לפניו.
תא שמע: כתיב "והיו נכונים ליום השלישי" - קשיא לרבי יוסי? דלדידיה היתה קבלת התורה ביום הרביעי לפרישתם.
ומתרצינן: הא אמרינן יום אחד הוסיף משה מדעתו. ואמנם בציווי משה אל העם לא נאמר "ליום השלישי" אלא "והיו נכונים לשלשת ימים". דהיינו, לפרוש שלשה ימים שלמים.
תא שמע: תניא: שלישי (לקמן מפרש למה הוא שלישי) היה ביום שלישי בחדש, ובשלישי בשבת. קשיא לרבנן! שלדבריהם הוקבע החדש בשני בשבת ושלישי בשבת הוא שני לחדש.
ומתרצינן: אמרי לך רבנן: הא מני הך ברייתא - רבי יוסי היא.
ומבארינן: האי שלישי, שלישי למאי הוא?
לכדתניא: כתיב "וישב משה את דברי העם אל ה'", שאמרו "כל אשר דבר ה' נעשה". ולאחר מכן כתיב "ויאמר ה' אל משה: הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך, וגם בך יאמינו לעולם. ויגד משה את דברי העם אל ה'".
וכי מה אמר לו הקב"ה למשה בין "וישב משה" ל"ויגד משה"? ומה אמר להם משה לישראל?
כלומר, הלא לא נאמר בינתים אלא "הנה אנכי בא אליך וכו'" שאינו ענין שהוצרך משה לאמרו לישראל, וממילא יש לשאול: ומה אמרו ישראל למשה? והרי לא היה להם מה להשיב למשה. וכן, מה השיב משה לפני הגבורה? שלא היה למשה מה לומר להקב"ה.
אלא, זו מצות הגבלה. שאעפ"י שהיא כתובה לאחר מכן, נאמרה למשה ביחד עם "הנה אנכי בא אליך"  7 , וירד משה ואמרה לישראל. ולמחרת עלה (בהשכמה) והשיב שקיבלו עליהם ישראל מצות הגבלה. והיינו "ויגד משה את דברי העם אל ה'" (ואז נאמרה לו מצות פרישה) דברי רבי יוסי ברבי יהודה.

 7.  ובח"א מהרש"א כתב, שמצות הגבלה עצמה מפורשת בהא דאמר הקב"ה למשה "הנה אנכי בא אליך בעב הענן". שהרי כתוב "ויעמוד העם מרחוק ומשה נגש אל הערפל", שהוא לבד נגש אל הערפל, שהוא עב הענן. וזה שאמר לו הקב"ה "הנה אנכי בא אליך", שרק אתה ניתנה לך רשות לעלות אל ההר תוך עב הענן אבל העם ישמעו מרחוק. וסוף הכתוב "וגם בך יאמינו לעולם", שע"י כן יאמינו בגדלות נבואתך שרק לך ניתן רשות לעלות.
רבי אומר (אינו בא לחלוק על דברי קודמו אלא להוסיף): שינוי הלשון של "וישב" "ויגד" בא לדרוש: כשהתחיל משה להמשיך לבם של ישראל לקבלת התורה ופירש להם השכר והעונש הכרוך בדבר, היה הסדר שבתחילה פירש עונשה של תורה. דכתיב "וישב משה" - דברים שמשבבין (כמו "וילך שובב") דעתו של אדם שמונעים ממנו לקבל את הדברים מיראת העונש. ואעפי"כ קיבלו עליהן. ולבסוף פירש מתן שכרה  8  דכתיב "ויגד משה" - דברים שמושכין לבו של אדם כאגדה.

 8.  כמו בגר הבא להתגייר, שמודיעין אותו עונשן של מצות ומתן שכרן, שהרי כל ישראל נכנסו אז לברית ונעשו גרים. ח"א מהרש"א.
ואיכא דאמרי: בתחילה פירש מתן שכרה דכתיב "וישב משה" - דברים שמשיבין דעתו של אדם, ולבסוף פירש עונשה דכתיב "ויגד משה" - דברים שקשין לאדם כגידין (ירק מר).
ואותם הדברים החלו כבר מר"ח (שהאמור לעיל דמשום חולשא דאורחא לא אמר להם כלום ביום הראשון, היינו דוקא בדברים שמפי הגבורה, אבל מעצמו אמר להם משה שכרן ועונשן של מצות, ריטב"א). ושלישי האמור הוא שלישי לתחילת דברי משה.
וקאמרה הברייתא שאותו יום היה שלישי בחדש, ושלישי בשבת.
תא שמע: תניא: ששי - ששי בחודש, ששי בשבת.
קשיא לרבנן, שלדבריהם ששי בשבת הוא חמישי בחדש.
ומתרצינן: הא נמי - רבי יוסי היא.
ומבארינן: האי ששי - למאי הוא ששי? (רש"י מבאר שכאן אי אפשר לומר כדלעיל שהוא ששי לדברי משה, שהרי רק בשלשה ימים ראשונים דיבר אתם משה).

דרשני המקוצר