פרשני:בבלי:שבת קלב ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שבת קלב ב

חברותא

ועבודה במקדש היא חמורה שהרי היא דוחה את השבת, ובכל זאת מצות מילה דוחה אותה, את איסור קציצת הבהרת, כדדרשינן לקמן (קלג א) שאף אם יש בהרת במקום המילה, מותר למול ולקצוץ בכך את הבהרת.
שבת, שנדחית מפני העבודה, אינו דין שתהא מילה דוחה אותה.
ולבסוף, מאי "או אינו" דקאמר תנא דברייתא - הכי קשיא ליה, והדר אמר התנא: וממאי דצרעת חמורה משבת, עד שנאמר קל וחומר?
דילמא שבת חמורה, שכן יש בה בשבת עונשין ואזהרות הרבה.
ומה שטענת שצרעת חמורה בכך שהיא דוחה את העבודה והעבודה דוחה את השבת, אין זו טענה.
כי ממאי לך כי זה שצרעת דוחה עבודה, הוא משום דחמירא צרעת היא?
דילמא לא אמרינן ליה לקוץ בהרתו, משום דגברא הוא דלא חזי לעבודה, שהרי אף אם יקוץ בהרתו הוא מחוסר טבילה והערב שמש לטהרתו.
ואי אמרת הכי, שוב יש לך לומר: מה אני מקיים "שמיני ימול" - חוץ משבת.
תלמוד לומר: "ביום", אפילו בשבת.
תנו רבנן: מילה דוחה את איסור קציצת הצרעת, בין שהמילה בזמנה, בין שהמילה היא שלא בזמנה. אבל יום טוב אינה דוחה אלא מילה שהיא בזמנה בלבד.
והוינן בה: מנא הני מילי?
דתנו רבנן: "וביום השמיני ימול בשר ערלתו", אף על פי שיש שם במקום המילה בהרת - יקוץ.
ומה אני מקיים ציווי התורה "השמר בנגע הצרעת"?
בשאר מקומות שבגופו, חוץ ממילה.
או אינו כן, ונימא אפילו מילה בכלל האיסור? ומה אני מקיים "ימול בשר ערלתו"
- בזמן שאין בה, במקום המילה, בהרת.
תלמוד לומר: "בשר". ואף על פי שיש שם בה רת.
אמר רבא: האי תנא, מעיקרא מאי ניחא ליה, ולבסוף מאי קשיא ליה?
ומבארינן: בתחילה הכי קאמר: "ימול בשר ערלתו", ודרשינן, ואף על פי שיש שם במקום המילה - בהרת, ימול. ומה אני מקיים את אזהרת התורה "השמר בנגע הצרעת", בשאר מקומות שבגוף, חוץ ממקום מילה. אבל מצות מילה דוחה את איסור קציצת הצרעת.
מאי טעמא?
משום דאתיא מקל וחומר.
והכי דיינינן: ומה שבת, שהיא חמורה, מילה דוחה אותה, צרעת, לא כל שכן שתדחה?
ומאי "או אינו" דקאמר לאחר מכן התנא?
הדר קאמר תנא דברייתא: ממאי דשבת חמירא, דילמא צרעת חמירא, שכן צרעת דוחה את העבודה, ועבודה חמירא שהרי היא דוחה את השבת. ולא תילף בקל וחומר שמילה דוחה איסור קציצת בהרת.
תלמוד לומר יתורא דקרא "בשר", ולרבות, אף על פי שיש שם בהרת ימול.
לישנא אחרינא: מילה דוחה את הצרעת. מאי טעמא - משום דאתי מצות עשה ד"ימול בשר ערלתו" ודחי איסור לא תעשה דכתיב בקציצת בהרת "השמר בנגע הצרעת". וקיימא לן דעשה דוחה לא תעשה.
ומאי "או אינו" דקאמר תנא דברייתא?
הדר קאמר: אימר דאמרינן דאתי עשה ודחי את לא תעשה, היינו לא תעשה גרידא.
אבל האי, איסור קציצת בהרתו, לא תעשה ועשה הוא, "השמר" היינו לא תעשה, וכתיב בתריה "לשמור מאד ולעשות", והיינו עשה.
ומדלא דחי, נימא מה אני מקיים "ימול בשר ערלתו" - בזמן שאין שם בהרת.
תלמוד לומר יתורא דקרא "בשר", ללמדנו: ואף על פי שיש שם בהרת ימול.
והוינן בה: תינח מילת גדול, דכתיב ביה "וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו".
וכן תינח קטן בן שמונה ימים, נמי כתיב ביה "וביום השמיני ימול בשר ערלתו".
אבל מילת בינוני, שהוא יותר מבן שמונת ימים, ועדיין לא הגיע לכלל מצוות, דחיובו נפקא לן מדכתיב "המול לכם כל זכר", ולא כתיב גביו "בשר" - מנלן דלידחי מילתו את איסור קציצת בהרתו?
אמר אביי: בינוני, אתיא מביניא, מהצד השוה שבשניהם.
מגדול לחודיה לא אתיא, שכן גדול שלא מל עצמו, הוא ענוש כרת.
וכן ממילת קטן לא אתיא, שכן היא מילה בזמנה.
אך הצד השוה שבהן, בקטן וגדול, שכן נימולין ודוחין את הצרעת.
אף כל שנימולין - דוחין את הצרעת. רבא אמר: מילה בזמנה שהיא דוחה לא צריכא קרא. משום שמקל וחומר אתיא. (והפסוק נצרך למילת קטן שלא בזמנה. רש"י).
והכי דיינינן: ומה שבת דחמירא, מילה דוחה אותה.
צרעת, לא כל שכן שתדחה.
אמר ליה רב ספרא לרבא: ממאי דשבת חמירא? דילמא צרעת חמירא: שכן צרעת דוחה את העבודה, ועבודה דוחה את השבת.
ומבארינן: התם, בצרעת שהיא דוחה את העבודה, לאו משום דחמירא צרעת. אלא משום דגברא הוא דלא חזי לעבודה, מפני שהוא טמא.
ותמהינן: אמאי אין הגברא ראוי לעבוד? ויקוץ בהרתו, ויעבוד.
ומבארינן: אי אפשר למיעבד הכי, שהרי בשעה שיקוץ את בהרתו עדיין מחוסר טבילה הוא. ואינו ראוי לעבודה עד שיעריב שמשו, ומשום עבודה של מחר לא דחינן השתא איסור קציצת בהרת.
ומקשינן: תינח נגעים טמאים. אבל נגעים טהורים, כגון בוהק, או שפרחה בכולו, שלמרות שהם טהורים נתרבו לאיסור קציצת בהרת - מאי איכא למימר? מאי טעמא לא יקוץ בהרתו ויעבוד מיד?
אלא אמר רב אשי: הא דצרעת דחיא לעבודה, לאו משום חומרא דצרעת היא. אלא טעמא אחרינא הוא.
דהיכא אמרינן דאתי עשה ודחי לא תעשה, דוקא כגון מצות מילה במקום צרעת. אי נמי מצות ציצית ואיסור כלאים. דבעידנא דמתעקר לאו, קא מוקים מקיים עשה. שעקירת הלאו והעשה הם בו זמנית. ולכן העשה נדחה מפני הלאו.
אולם הכא, בקציצת בהרת כדי לעבוד עבודה, בעידנא דמתעקר ללאו, לא קא מוקים עשה, אלא רק לאחר זמן. הלכך לא דחי.

דרשני המקוצר