פרשני:בבלי:שבת קלד א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שבת קלד א

חברותא

מאי תקנתיה? מהי רפואתו?
לימשי טובא במיא דסלקא, שירחץ הרבה במי סלקא (תרדים).
שנינו במשנה: אם לא שחק מערב שבת, לועס בשיניו.
תנו רבנן: דברים שאין עושין לצורך מילה בשבת, עושין לה ביום טוב. שוחקין לה כמון, וטורפין לה יין ושמן.
אמר ליה אביי לרב יוסף: מאי שנא שחיקת כמון ביום טוב שהותר משום דחזי לקדרה, יין ושמן חזי נמי בשבת לחולה שאין בו סכנה?
דתניא: אין טורפין יין ושמן לחולה בשבת.
אמר רבי שמעון בן אלעזר משום רבי מאיר: אף טורפין יין ושמן.
אמר רבי שמעון בן אלעזר: פעם אחת חש רבי מאיר במעיו, ובקשנו לטרוף לו יין ושמן, ולא הנחנו רבי מאיר לעשות לו כן.
אמרנו לו: דבריך שהתרת, יבטלו בחייך, שהרי אתה חולה ואינך מתיר לנו לטרוף.
אמר לנו: אף על פי שאני אומר כך, וחברי אומרים כך, מימי לא מלאני לבי לעבור על דברי חברי.
ומדייקינן: הוא ניהו רבי מאיר, דמחמיר אנפשיה. אבל לכולי עלמא שרי רבי מאיר ... וכיון דסתם מתניתין רבי מאיר, אמאי שנינו במשנתינו "ינתן זה בפני עצמו וזה בפני עצמו", ולא יערבם יחד?
ומתרצינן: התם בחולה, לא בעי ליכא, אין צורך לערבו יפה יפה, אבל הכא במילה, בעי ליכא, צריך עירוב יפה.
ופרכינן: הכא נמי ליעבד ולא לילך, שלא יערב יפה יפה?
ומתרצינן: היינו דקתני במתניתין "נותן זה בפני עצמו וזה בפני עצמו", שמערב ואינו מערב יפה.
תנו רבנן: אין מסננין את החרדל ביום טוב במסננת שלו משום דמחזי כבורר שמוציא ממנו הפסולת  1 . ואין ממתקין אותו בגחלת, שהיו רגילים לכבות לתוכו גחלת כדי להפיג חריפותו.

 1.  ועיין במשנה ברורה סי' תק"י ס"ק י"ב שדייק לשון הגמ' "במסננת שלו", דמשמע דשלא כדרכו מותר. דלא החמירו אלא בנפה וכברה שכן דרך ברירתו בחול. ועוד עיי"ש בביאור הלכה שדן בדברי המ"א שכתב שאם לא היה אפשר לעשות מערב יום טוב, מותר לעשות ביום טוב.
אמר ליה אביי לרב יוסף: מאי שנא מהא דתנן: נותנים ביצה במסננת של חרדל כדי ליפותו?
אמר ליה: התם, בביצה, לא מיחזי כבורר, כיוון שכל הביצה יוצאת דרך המסננת.
הכא, בסינון החרדל במסננת, שנשאר פסולת, מיחזי כבורר.  2 

 2.  ולא הוי בורר גמור, משום שהפסולת ראויה לאכילה. (תוד"ה הכא).
שנינו בברייתא: ואין ממתקין אותו בגחלת.
ומקשינן: והתניא: ממתקין אותו בגחלת.
ומתרצינן: לא קשיא.
כאן דשרינן, איירי בגחלת של מתכת שאינה נעשית פחם  3 .

 3.  וביראים (סי' רעד) ביאר הטעם משום שבמשכן היה כיבוי בגחלת של עץ ולא במתכת. במגיד משנה פי"ב מהלכות שבת ה"א הביא בשם הרמב"ן שהקשה מדוע הכנסת הגחלת של מתכת לחרדל אינה נחשבת כצירוף? וביאר משום שאין צירוף אלא במים.
כאן דאסרינן, בגחלת של עץ, שבכבויה נעשה פחם.
אמר ליה אביי לרב יוסף: מאי שנא מיתוק החרדל בגחלת של עץ, מבישרא אגומרי, שצולין בשר ביום טוב על גבי גחלים, ואף שמכבה את האש?
אמר ליה: התם, לא אפשר לצלות מאתמול. הכא במיתוק חרדל אפשר לעשותו מאתמול  4 .

 4.  ברי"ף במסכת ביצה (בדפי הרי"ף יב א) גרס: התם ליכא כיבוי הכא איכא כיבוי. וביאר הר"ן דלא הוי כיבוי משום שסופו לבעור שוב. ועיין שם בבעל המאור שביאר דברי הגמ' "הכא אפשר" היינו לאוכלו ללא מיתוק, כי המיתוק אינו נצרך אלא למפונקים. וברמב"ן שם השיג עליו.
אמר ליה אביי לרב יוסף: מהו לגבן גבינה ביום טוב? (ומגבן בשבת חיובו משום בונה. עיין לעיל צה א ורמב"ם פ"י הי"ג).
אמר ליה: אסור.
אמר ליה: מאי שנא מלישה שהותרה ביום טוב?
אמר ליה: התם בלישה, לא אפשר ללוש מאתמול משום שפת הנאפית בו ביום היא טובה יותר.
ואילו הכא בגבינה, אפשר לגבן מאתמול  5 .

 5.  עיין בבעל המאור בביצה (שם) שביאר דגבינה אפשר בלעדיה כי החלב טוב ממנה, אפילו מהגבינה המובחרת. (עיי"ש ביאור המשך הגמ').
ופרכינן: והא אמרי נהרדעי: גבינה שהיא בת יומא, מעלי. וכיון שגבינה הנעשית בו ביום היא טובה יותר, נתיר עשייתה ביום טוב?
ומבארינן: הכי קאמרי נהרדעי: לא שרק הגבינה מאתמול היא טובה, אלא דאפילו גבינה בת יומא היא מעליא.
שנינו במשנה: אין עושין לה חלוק לכתחילה:
אמר אביי: אמרה לי אם: האי חלוק דעבדי לינוקא - כיצד יעשהו?
לפניה לסטריה לעילאי, יהפוך שפת הבגד כלפי מעלה לצד הגוף. מפני החשש דילמא מידביק גרדתא מיניה, שנימים היוצאים בשפת הבגד, ידבקו למקום החתך. וכשיבוא להוציא את התחבושת, עלול לקרוע את ראש הגיד, ואתי לידי "כרות שפכה".
אימיה דאביי, שהיתה אומנתו, עבדא כיסתתא לפלגא, היתה עושה לתינוקות כיס בתוך החלוק עד חציו, כדי להפריד בין קצה החלוק לגיד.
אמר אביי: האי ינוקא דלית ליה חלוק - לייתי בליתא, בגד שחוק, דאית ליה שיפתא, שיש לו סיומת ("אימרא") שהוא נצמד היטב, ובצדו השני הוא חלק. (וליכרכיה) גירסת רש"י: וליפכיה לשפתיה לתתאי, ואת הצד של ה"אימרא" יהפוך כלפי תחתית הגיד, ואת הראש החלק יתן כלפי מעלה, ולעפפיה לעילאי, ובראשו העליון, יכפול כלפי חוץ כדי שנימי הבגד לא ידבקו למכה.
ואמר אביי: אמרה לי אם: האי ינוקא דלא ידיע, שלא ניכר אצלו - מפקתיה, מקום יציאת הרעי. רפואתו היא: לשייפיה מישחא, ימשחוהו בשמן שטבעו להבריק את הבשר. ולוקומיה להדי יומא, ויעמידוהו כנגד אור השמש. והיכא דזיג, והיכן שייראה שקוף, שם הוא מקום הנקב. וליקרעיה בשערתא שתי וערב, ויעשה חתך שתי וערב על ידי קצה של שעורה. אבל בכלי מתכות לא, משום דזריף, משום שהוא גורם לנפיחות.
ואמר אביי: אמרה לי אם: האי ינוקא דלא מייץ שאינו יכול לינק. הסיבה היא כי מייקר הוא דקר פומיה, שפתיו נצטננו ואין לו כח למצוץ בהם.
מאי תקנתיה? ליתו כסא דגומרי, ישימו גחלים בכלי. ולינקטיה (גירסת רש"י: ולוקמיה) להדי פומיה ויקרבו את הכלי לפיו, ומתוך כך יגרם דחיים פומיה שיתחמם פיו, ומייץ.
ואמר אביי: אמרה לי אם: האי ינוקא דלא מנשתיה, שמשום חליו נשימתו אינה מורגשת, ומתוך כך קשה לחוש את דופק הלב  6  - רפואתו היא: לינפפיה בנפוותא, ינפפו עליו במניפה, ומנשתיה, ונשימתו תהיה ניכרת.

 6.  בערוך הובאו פירושים נוספים: שאין יכול להשתין. או שאינו מוציא הבל מהאף.
ואמר אביי: אמרה לי אם: האי ינוקא דלא מעוי, שקשה לו להכניס ולהוציא אויר - רפואתו היא: לייתו סליתא דאימיה, יביאו את השליא שנולדה עמו, ולישרקיה עילויה, ויחליקנה על בשרו, ומעוי, ונשימתו תוסדר.
ואמר אביי: אמרה לי אם: האי ינוקא דקטין, שהוא דק, לייתו לסילתא דאימיה, יביאו השליא שנולדה עמו, ולישרקיה עילויה, ויחליקנה על בשרו מקוטנא לאולמא, ויתחילו למשוך מהחלק הקצר שבשליא לצד הרחב, שכמו כן התינוק יתרחב ויגדל.
ואי התינוק הוא אלים, נפוח (לא מחמת שומן) יחליקו על בשרו שליא מאולמא לקוטנא, ימשכו מהצד הרחב לצד הצר, שכמו כן הוא תרד לו נפיחותו.
ואמר אביי: אמרה לי אם: האי ינוקא דסומק, שכל בשרו אדום, הסיבה היא משום דאכתי לא נבלע ביה דמא בבשרו, אלא הוא בין העור לבשר. ומתוך כך יש סכנה למולו שעלול הוא לאבד את כל דמו. ולכן, לירתחו, ימתינו, עד דנפל ביה דמיה, שיבלע בבשרו, ולימהלוה.
דתניא: אמר רבי נתן: פעם אחת הלכתי לכרכי הים, ובאת אשה לפני וסיפרה לי שהיא מלה את בנה הראשון ומת, ואת בנה שני ומת. ואת הבן השלישי הביאתו לפני. ראיתיו שהוא אדום.
אמרתי לה: המתיני לו מלמולו עד שיבלע בו דמו. המתינה לו עד שנבלע בו דמו, ומלה אותו וחיה. והיו קורין אותו נתן הבבלי על שמי.  7 

 7.  בשפת אמת הקשה איך אביי למד מרבי נתן הבבלי שכל ילד שהוא ירוק או אדום לא מלים אותו, והרי יש לומר דדוקא התם היה אסור למולו משום שכבר מתו לה שני בנים, ובתרי זימני הוי חזקה? ואם נאמר דאביי חולק וסובר דבתרי זימני לא הוי חזקה ניחא. עיי"ש עוד.
שוב פעם אחת, הלכתי למדינת קפוטקיא, ובאת אשה אחת לפני שמלה את בנה הראשון ומת. שני ומת. שלישי הביאתו לפני, ראיתיו שהוא ירוק. הצצתי בו, ולא ראיתי בו דם ברית, ומלבד שסכנה היא לו, אף לא היה יוצא ממנו "דם ברית", והיא מצוה שיצא הדם. שנאמר: "גם את דם בריתך ".
אמרתי לה: המתיני לו עד שיפול בו דמו. והמתינה לו, ומלה אותו וחיה, והיו קורין שמו נתן הבבלי על שמי.

דרשני המקוצר