פרשני:בבלי:שבת עו ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שבת עו ב

חברותא

ומתרצינן: אמר רבא:  הכא נמי, חזיא להצטרף לדוגמא. שלפעמים נוח לאדם שהתבן והעצה (וכל השנויים במשנה) יהיו מחוברים יחד. וכגון שהוא מוכר מינים אלו, ומניח אותם בחלון לראוה, והוא מעדיף שיהיו מחוברים יחד, כדי שלא יתפזרו ברוח. שכיון שכל אחד לעצמו הוא דבר קטן הרי הם עשויים להתפזר ברוח. הילכך הם מצטרפים לענין הוצאת שבת.
מתניתין:
המוציא אוכלים כגרוגרת - חייב חטאת.
ומצטרפין זה עם זה, אוכל אחד עם חבירו לשיעור גרוגרת, מפני ששוו בשיעוריהן. שכל מאכלי בני אדם שיעורם בכגרוגרת.
חוץ מקליפתן, שאינן אוכל ולכן אינם מצטרפין לאוכל להשלים לשיעור גרוגרת.
וכמו כן גרעיניהן, ועוקציהן זנבות הפרי, וסובן קליפות החטים הנושרות בשעת הכתישה, ומורסנן פסולתן הנשארת בנפה - כל אלו אינם מאכל ואינם מצטרפין.
רבי יהודה אומר: כל הקליפות אינן מצטרפות, חוץ מקליפי עדשים שמתבשלות עמהן. כלומר, רק הקליפה הפנימית שמתבשלת ביחד עם העדשים היא מצטרפת עמהן. ולא הקליפה החיצונית שנושרת בגורן.
גמרא:
והוינן בה: וכי סובן ומורסנן לא מצטרפין?
והתנן: חמשת רבעים מקב קמח ועוד מעט - חייבין בחלה, אם עשה מהם עיסה.
הן (חמשת רבעי הקמח) וסובן ומורסנן, אם יש מכולן יחד חמשה רבעים הרי הם חייבין בחלה.
הרי שהסובין והמורסן מצטרפין!
ומתרצינן: אמר אביי: שאני חלה, שכן עני אוכל פתו בעיסה בלוסה, כשהיא מעורבת עם הסובין והמורסן. הילכך הכל בכלל "לחם הארץ" הוא וחייבים בחלה. אבל לענין הוצאת שבת צריך שהדבר יהיה חשוב, וכיון שבדרך כלל לא אוכלים את הסובין והמורסן, לכן אינם מצטרפין.  1  שנינו במשנה: רבי יהודה אומר: חוץ מקליפי עדשים המתבשלות עמהן.

 1.  והתוס' רי"ד מפרש שההבדל הוא בכך, שבחלה, מאחר שעירבב את הסובין והמורסן יחד עם הקמח ועשה מהם לחם הרי החשיבם, ולכן גם אם הוציא כגרוגרת מאותו הלחם יתחייב. אבל הכא בשבת, שעדיין הוא קמח, אז אין הסובין והמורסן מצטרפין, כיון שאפילו אצל עני אין להם חשיבות עדיין.
ודייקינן: וכי רק קליפות עדשים, אין, מצטרפין, ואילו קליפות פולין - לא מצטרפים?
והתניא: רבי יהודה אומר: חוץ מקליפי פולין ועדשים. שאף קליפי פולין מצטרפין?
ומתרצינן: לא קשיא. הא דמצטרפין בחדתי, בפולין חדשים. הא דלא מצטרפין, בעתיקי בפולין ישנים.
ומבארינן: עתיקי - מאי טעמא לא מצטרפין?
אמר רבי אבהו: מפני שנראין הקליפין כזבובים בקערה, לפי שהן שחורות, ולכן אין הדרך לבשלם ביחד עם הקליפה.

מתניתין:

המוציא יין חי שיעורו - כדי מזיגת הכוס של ברכה, ששיעורו רביעית הלוג. ומתוך שהיין שלהם היה חריף היו נוהגין למזוג אותו, דהיינו להוסיף עליו מים ביחס של שלשה חלקים מים לחלק אחד יין. ונמצא, שכמות היין בכוס של רביעית הוא רבע מרביעית. ובשיעור זה חייב על הוצאתו בשבת מרשות היחיד לרשות הרבים.
חלב - כדי גמיעה, כמה שאדם בולע בבת אחת (והוא פחות ממלא לוגמיו, רמב"ן).
דבש - כדי ליתן על הכתית, מכה שעל גב הסוסים והגמלים שנוצרה מחמת כובד המשא (פירוש אחר: מכה שעל גב היד או הרגל של אדם).  2 .

 2.  ואעפ"י שהדבש עיקרו לאכילה, מכל מקום לא משערינן ביה בגרוגרת ככל האוכלין או ברביעית ככל המשקין, דכיון שרגילין להשתמש בו גם לרפואה אזלינן לחומרא, בשיעור הקטן, בכדי ליתן ע"ג המכה. שכל דבר הראוי לשני שימושין, ושניהם מצויין - הולכין בו אחר השיעור החמור, אעפ"י שאחד משניהם מצוי יותר. אבל דבר שאינו מצוי אלא לענין אחד, כגון יין, שאין רגילין להשתמש בו לרפואה, הרי אעפ"י שקצת בני אדם משתמשים בו גם לרפואה, אין הולכין בו אלא אחר שימושו המצוי, והיינו השתיה. מאירי עפ"י הגמ' להלן עח א.
שמן - כדי לסוך בו אבר קטן של תינוק בן יומו.
מים - כדי לשוף, להמיס בהם את הקילור, תרופה ששמים על העין (פיהמ"ש להרמב"ם).
ושאר כל המשקין שיעורם - ברביעית הלוג.
וכל השופכין מים סרוחין שמשתמשים בהם לגבל את הטיט, אף הן שיעורם ברביעית.
רבי שמעון אומר: כולן, כל המשקין שנזכרו במשנה - שיעורם ברביעית. ולא נאמרו כל השיעורין הללו שבמשנה שהם פחות מרביעית אלא למצניעיהן בלבד. שרק לאותו אדם שהצניע את המשקה וחזר והוציאו די לו בשיעור של פחות מרביעית כדי להתחייב על הוצאתו. אבל שאר כל אדם, שלא הצניעו אותו, אינם חייבים אלא אם כן הוציאו ממנו רביעית  3  (וחולק רבי שמעון על המשנה ששנינו בפרק הקודם שהמצניע עצמו חייב אפילו בכל שהוא, אלא שגם המצניע עצמו חייב רק בשיעור מסויים, אלא שהוא קטן מהשיעור שכל אדם חייב עליו).

 3.  דבעינן לענין שבת דבר הראוי לכל אדם, ואפילו לאדם עשיר וחשוב, ולא אזלינן בתר רובא. חי' הר"ן לעיל עה ב ד"ה אלא למצניעיהן.
גמרא:
תנא בתוספתא: המוציא יין - כדי מזיגת כוס יפה (התוספתא מפרשת מהו כוס דמתניתין).
ומבארינן: ומאי כוס יפה? כוס של ברכה של ברכת המזון שהצריכו חכמים ליפותו (שטעון עיטור, ועיטוף, הדחה, שטיפה, חי ומלא כדאמרינן במסכת ברכות נא, א).
אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: כוס של ברכה צריך שיהא בו יין חי רובע (רבע) רביעית הלוג כדי שימזגנו יוסיף עליו מים פי שלש מהיין ויעמוד על רביעית.

דרשני המקוצר