פרשני:בבלי:שבת כד ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שבת כד ב

חברותא[עריכה]

ומסקינן: ולית הלכתא ככל הני שמעתתא!
דלא כרב הונא ורב יהודה, שאמרו שאינו מזכיר חנוכה במוספין.
ודלא כרב גידל, דאמר שהמפטיר בשבת ראש חודש אינו מזכיר ראש חודש.
ודלא כדרב אחדבוי, דאמר שיום טוב שחל להיות בשבת אינו צריך להזכיר יום טוב בקריאת נביא של מנחה.
אלא הלכתא כי הא דאמר רב יהושע בן לוי:
יום הכפורים שחל להיות בשבת - המתפלל תפילת נעילה צריך להזכיר של שבת, ואומר: ותתן לנו את יום המנוח הזה ואת יום הכפורים הזה, וחותם את ברכתו: מקדש השבת ויום הכפורים.
ומאי טעמא מזכיר של שבת?
משום שיום הוא שנתחייב בארבע תפלות (מלבד תפילת הלילה). וכיון שחובת היום הוא צריך להזכיר בה גם את השבת.
ותמהינן: קשיא הילכתא אהילכתא:
אמרת הילכתא כרבי יהושע בן לוי דמזכיר בנעילה את יום השבת. ומאידך, קיימא לן הילכתא כרבא.
דאמר רבא: יום טוב שחל להיות בשבת, שליח ציבור היורד לפני התיבה בתפילת ערבית ומתפלל "מעין שבע" (מגן אבות) - אינו צריך להזכיר ענינו של יום טוב.
והטעם: משום שאילמלא יום השבת, אין שליח ציבור יורד לפני התיבה בתפילת ערבית ביום טוב (שתפילת "מגן אבות" נאמרת רק בשבת).
ומדקיימא לן בהא כרבא, הרי שהולכים רק אחרי היום ה"מחייב" את התפילה, וכמו כן ביום הכפורים כשמתפלל תפילת נעילה (שחובתה מחמת יום הכפורים) לא יזכיר בה של שבת. ואילו אתה אמרת הילכתא כרבי יהושע בן לוי שמזכיר בנעילה את יום השבת. וקשיא הילכתא אהילכתא!?
ודחינן: הכי השתא!? התם, בחזרת הש"ץ בערבית של שבת - בדין הוא, דאפילו בשבת נמי לא צריך, משום שלא נתקנה חזרת הש"ץ בערבית. ורק רבנן הוא דתקוני לומר תפילת "מגן אבות" משום סכנה. כיון שבתי כנסיות שלהם לא היו בתוך העיר, ובימות החול היו עסוקים במלאכתם ומתפללים ערבית בביתם, ורק בלילות שבת הגיעו לבית הכנסת. וחששו חכמים שמא המאחרין לבוא יסיימו תפילתם לאחר שהציבור יסיים, וישארו לבדם בבית הכנסת, לכן האריכו את תפילת הציבור. ומכיון שסיבת חזרת הש"ץ בערבית היא משום סכנה (ואינה מצד חובת היום) לכן אין מוסיפין בה ענין יום טוב.
אבל הכא בתפילת נעילה - יום הוא שנתחייב בארבע תפלות. וכיון שחובת היום הוא, מזכיר בה אף של שבת.
שנינו במשנה: ולא באליה, ולא בחלב, וכו' וחכמים אומרים: אחד (חלב) מבושל ואחד שאינו מבושל אין מדליקין בו.
והוינן בה: חכמים, שאמרו במשנה שאין מדליקין בין בחלב מבושל ובין שאינו מבושל - היינו תנא קמא שאמר אין מדליקין בחלב, וכל חלב במשמע.
ומבארינן: איכא בינייהו הך מילתא דאמר רב ברונא אמר רב (לעיל כא א), שאם ערבו שמן שראוי להדלקה בשמנים שאסורים בהדלקה - מותר להדליק בהם.
ובהא פליגי תנא קמא וחכמים, אי שריא הדלקה בחלב כאשר מוסיף בו שמן.
ולא מסיימי, ולא נתפרש מי מהם אסר ומי התיר.
מתניתין:
אין מדליקין בשמן שריפה, שמן של תרומה שנטמאת, העומד לשריפה, ביום טוב שחל להיות בערב שבת (כפי שנתבאר בגמרא לעיל כג ב).
רבי ישמעאל אומר: אין מדליקין בעטרן, פסולת של זפת, מפני כבוד השבת, שריחו רע.
וחכמים מתירין להדליק בכל השמנים. והיינו: בשמן שומשמין, בשמן אגוזים, בשמן צנונות, בשמן דגים, העשוי מקרבי דגים שנמוחו. בשמן פקועות (דלעת מדברית), ומדליקין גם בעטרן ובנפט, סוג שמן שריחו רע.
רבי טרפון אומר: אין מדליקין אלא בשמן זית בלבד.
גמרא:
והוינן בה: מאי טעמא אין מדליקין בשמן שריפה ביום טוב?
ומבארינן: לפי שאין שורפין קדשים ביום טוב  50 .

 50.  מבואר שאיסור שריפת תרומה הוא דומה לאיסור שריפת קדשים, והירושלמי הקשה היאך ניתן לשרוף תרומה בלילה שהרי קדשים אסורים בשריפה בלילה? והירושלמי מחדש לשיטתו שאין מניעה לשרוף קדשים בלילה, אלא שתחילת זמן שריפת קדשים הוא רק מהבוקר, אבל בלילות שלאחריו אפשר לשרוף. אמנם לשיטת הבבלי שאין שריפת קדשים בלילה כלל, מיישב הבית הלוי שרק בשריפת נותר נאמר הדין של לילה, אבל בשריפת קדשים טמאים אפשר לשורפם בלילה, ותרומה טמאה שוה לקדשים טמאים וראויה לשריפה בלילה.
ותו הוינן בה: מנא הני מילי שאין שורפין קדשים ביום טוב, ומדוע לא ידחה עשה ד"באש תשרופו" (שמצוה לשרוף את הקדשים שנטמאו) את הלאו של "לא תעשה כל מלאכה"?
ומבארינן: אמר חזקיה, וכן תנא דבי חזקיה: אמר קרא "ולא תותירו ממנו (מן בשר קרבן הפסח) עד בקר. והנותר ממנו עד בקר - באש תשרופו".
שאין תלמוד לומר בסיפא דקרא "עד בקר", והיה די לנו אם היה כתוב: והנותר ממנו באש תשרופו.
מה תלמוד לומר "עד בקר"?
בא הכתוב ליתן לו, לנותר, שדינו בשריפה - בקר שני לשריפתו. שאינו נשרף בבוקרו של יום טוב אלא למחרתו, בחול המועד.
ומינה, שאין שורפין את הקדשים ביום טוב.
אביי אמר: מהכא דרשינן לה, דאמר קרא "עולת שבת בשבתו". רק עולת שבת שהיא חובת היום, קריבה בשבת. ובא למעט: ולא עולת חול, כגון איברי תמיד של ערב יום טוב שלא הוקטרו מבעוד יום, שאין מקטירין אותם ביום טוב.
רבא אמר: מהכא דרשינן לה: אמר קרא "אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם". תיבות "הוא לבדו" יתירות הן, והיה צריך לומר: אך אשר יאכל לכל נפש יעשה לכם.
ומינה ילפינן: "הוא", דוקא אוכל נפש מותר לעשותו ביום טוב, ולא מכשירין. שאין מכשירי אוכל נפש (שאפשר לעשותן מערב יום טוב), כהכנת הסכין והשפוד, מותרין ביום טוב.
"לבדו" קאתי למעוטי: ולא מילה הנעשית שלא בזמנה, שאינה דוחה את השבת  51 .

 51.  החזון איש מקשה מדוע צריך דרשא לומר שמילה שלא בזמנה אינה דוחה יו"ט, הרי כלל בידינו שמצוה שאין זמנה קבוע נדחית בפני כל מצוה אחרת (וכמו שאין רואים נגעים לחתן, וברגל). וא"כ ברור שמילה שלא בזמנה אינה דוחה יו"ט? ותירץ שמכיון שכבר מצינו היתר לדחות יו"ט כדי לקיים מצות מילה בזמנה, היינו סוברים שגם שלא בזמנה היא דוחה יו"ט, ולכן צריך דרשא שאין זה דוחה יו"ט.
דאי לאו דמיעטיה קרא הוה אתיא בקל וחומר להתירה. כדאמרינן לקמן (קלב ב): ומה מצות מילה, שהיא דוחה את איסור קציצת בהרת (בין כשהמילה בזמנה, ובין שהיא לא בזמנה), שמצוה למול אפילו אם יש בהרת במקום המילה, למרות שאיסור קציצת בהרת חמור כל כך שעבודה בבית המקדש נדחית מפני איסור זה (שכאשר הכהנים טמאים בצרעת העבודה נדחית). שבת, שנדחית מפני עבודה, כל שכן שתדחה בפני מילה אף כשהיא שלא בזמנה.
להכי קאתי קרא "לבדו" ללמדנו שאין מילה שלא בזמנה דוחה את השבת.
רב אשי אמר: מקרא אחרינא דרשינן.

דרשני המקוצר[עריכה]