פרשני:בבלי:שבת מד א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שבת מד א

חברותא[עריכה]

דמתוך שאדם בהול על מתו  אי לא שרית ליה להצילו מן הדליקה - אתי לכבויי לאש. אבל כשהמת מוטל בחמה, שאין לחשוש לכך, אסור לטלטלו כדי שלא יסריח.
אמר רבי יהודה בן שילא אמר רב אסי אמר רבי יוחנן: הלכה כרבי יהודה בן לקיש במת שמטלטלין ומצילין אותו מפני הדליקה.
שנינו במשנה: אין ניאותין הימנו מהשמן הנוטף מהנר בשבת לפי שאינו מן המוכן.
תנו רבנן: מותר השמן שבנר ושבקערה לאחר שכבה הנר - אסור. ורבי שמעון מתיר.
מתניתין:
הקדמה למחלוקת התנאים בענין הקצאה.
ניתן לחלק את עניני מוקצה לשלשה:
א. הגזירה שלא לטלטל (וכן שלא להשתמש ושלא לאכול) דברים המוקצים מחמת גופם, שאין דרך בני אדם להשתמש בהם, כגון עצים ואבנים, וכגון מת או נבילה.
בגזירה זו לא נכללו דברים שיש בהם שימוש, ואפילו אם השימוש בהם אסור בשבת.
גזירה זאת היתה קיימת כבר בזמנו של שלמה המלך (כמבואר לעיל בדף ל ב), ובאחד המדרשים נאמר ששלמה המלך עצמו תיקנה, יחד עם תקנת עירובין ונטילת ידים.
ב. הגזירה בזמן נחמיה (המתבארת לקמן קכג ב), שתוקנה עקב הקלות שנהגו בשמירת שבת. ולכן, החמירו בה שלא לטלטל אפילו כלים חוץ מכלי אכילה. ולאחר מכן, בהדרגה, התירו וחזרו והתירו, עד שנשארה הגזירה רק על כלים שאין להם כל שימוש של היתר בשבת, וכן נשארה הגזירה שלא לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור (ויש לו גם שימוש להיתר) אלא לצורך שימוש של היתר בגופו, או לצורך מקומו.
לא מצינו שבגזירה זו נכללו גם איסור אכילה או הנאה, ובפשטות היא רק התייחסה לטלטול!
מכח גזירה זו, כל דבר שלא הותר הרי הוא בכלל הגזירה. כך, שכל דבר שאין עליו "תורת כלי" - הרי הוא מוקצה, גם אם יש בו שימוש של היתר בשבת.
ג. נחלקו תנאים, כפי שיתבאר לפנינו, בהקצאה שמקצה אדם כלי או אוכל משימוש, בגלל איסור או בגלל מיאוס או מחמת סיבות אחרות, האם היא נותנת לכלי או לאוכל דין מוקצה.
הקצאה זו מתייחסת, בנוסף לטלטול, גם לאכילה ולשימוש. שהקצאתו של האדם מאכילה ושימוש מקצים את הדבר מכח הקצאתו.
ומצינו (לקמן בדף קכח א) שניתן לפצל את ההקצאה, כך שרב יכול לפסוק שבשר חי תפל (שאינו מלוח), אסור באכילה בשבת מדין מוקצה, כרבי יהודה הסובר שבשר חי תפל הוא מוקצה. ומאידך פוסק רב שהוא מותר בטלטול ואינו מוקצה לטלטול, כרבי שמעון הסובר שבשר חי תפל אינו מוקצה כלל.
המחלוקת היא בשלשה מישורים:
א. איזו דחייה משימוש נחשבת ל"הקצאה".
ב. עד כמה יש להתייחס להקצאתו.
ג. אימתי, ובאילו נסיבות, בן אדם מקצה כלי או אוכל.
וכך שונה המשנה כאן תחילה את דברי תנא קמא:
מטלטלין בשבת נר (כלי שמוזגים לתוכו שמן, ומדליקים בו פתילה) חדש שלא דלקה בו אש מעולם, הואיל והוא ראוי עתה לשימושים נוספים, מלבד הדלקת הנר. ובהיותו חדש אין הוא מאוס משמן השרוף ומשחרורית ההדלקה שקיימים בנר ישן. ולכן, על אף שהוא כלי שמלאכתו לאיסור, מותר לטלטלו היות ויש בו גם שימושים של היתר.
אבל לא מטלטלים נר ישן, לפי שהוא מוקצה מחמת מיאוס; והקצאה מחמת מיאוס חשובה דיה כדי להחיל על הכלי איסור טלטול.
רבי שמעון אומר: כל הנרות ואפילו נר ישן מאוס מטלטלין, לפי שמיאוסו של הכלי אינו נותן לו דין מוקצה, חוץ מן הנר הדולק בשבת, בשעה שהוא דולק, שאז אסור לטלטלו מחשש שמא יכבה הנר.
כך מפרש רש"י (הנמצא לקמן בתוך פירוש הגמרא, בעוד כמה שורות), לפי ההוה אמינא של הגמרא לקמן מו ב.
אך למסקנא אמרינן שלרבי שמעון אין חוששים לכיבוי, שהרי אינו מתכוון לכבות, ולדברי רבי שמעון דבר שאין מתכוון מותר לכתחילה.
אלא טעם האיסור הוא היות ובשעה שהנר דולק הרי הוא בסיס לשלהבת,  1  שהיא מוקצה, ואסור לטלטלו מדין בסיס למוקצה.

 1.  מדוע השלהבת היא מוקצה, והרי משתמשים בה לאורה, וזהו שימושה ! ? החזון איש (מא - טז) כתב שהיות ואין נוהגים לטלטל את הנר בשבת שמא יכבה, הרי היא מוקצה, על אף שמשתמש בה לאורה. כי כל דבר שאין עשויים לטלטלו הרי הוא מוקצה לטלטול. ובסימן מג-יז כתב עוד דקביעות מקום של חפץ אוסרת אותו בטלטול. אך הוכיח החזון איש מדברי רבי עקיבא איגר שלא סבר כמוהו. ולדעתו של רבי עקיבא איגר כתב החזון איש דצריך לומר שהשלהבת היא מוקצה מדין נולד, שבכל רגע ורגע היא מתחדשת. ובעיקר יש לתמוה, שמסתימת דבריהם של הראשונים והאחרונים משמע שפשוט להם שהשלהבת היא מוקצה, ולא נתבאר מדוע! ? ויתכן שאין על השלהבת תורת כלי, ולכן היא אסורה מגזירת נחמיה.
גמרא:
תנו רבנן: מטלטלין נר חדש, אבל לא ישן, משום שהוא מוקצה מחמת מיאוס, דברי רבי יהודה.
רבי מאיר אומר: כל הנרות שלא הדליקו בהם בשבת מטלטלין, שאינם נעשים מוקצים מחמת מיאוסם, חוץ מן הנר שהדליקו בו בשבת, שאסור לטלטלו גם אחר שכבה, לפי שנעשה מוקצה מחמת איסור בשעה שדלק, וממשיכה הקצאתו לכל השבת.
רבי שמעון אומר: אין נר מוקצה חוץ מן הנר הדולק בשבת, ובשעת דליקתו בלבד!
ומוסיף רבי שמעון: כבתה האש שבנר (שיש בו שמן למשך מספר שעות והוא עתיד להכבות במשך השבת) - מותר לטלטלה לנר, כיון שלא הקצה אותה, ביודעו שהיא עתידה להכבות בשבת.
אבל אם הדליק בכוס וקערה ועששית, שיש בהם כמות שמן לבעירה במשך כל השבת, וכבתה האש באמצע השבת - לא יזיזם לכוס ולקערה ולעששית ממקומם, אפילו לאחר שכבתה האש, לפי שאין הם עתידים לכבות בשבת, ונמצא שהקצה אותם למשך כל השבת.
ורבי אליעזר ברבי שמעון אומר: מסתפק אדם מן הנר הכבה, בשעה שהוא מהבהב את ההבהובים האחרונים לפני שהוא כבה לגמרי, שאז אין נטילת השמן נחשבת ככיבוי.
וכן מסתפק אדם מן השמן המטפטף מן הנר, ואפילו בשעה שהנר דולק. אמר אביי: רבי אליעזר ברבי שמעון סבר לה כרבי שמעון אבוה בחדא, ופליג עליה בח דא.
סבר לה כאבוה בחדא - דלית ליה לרבי שמעון מוקצה בדבר הראוי לאכילה או לשימוש.
ופליג עליה בחדא. דאילו רבי שמעון אבוה סבר: רק אם כבה הנר - אין, רק אז מותר ליטול ממנו שמן. אבל אם לא כבה הנר - לא יטול ממנו שמן, כי אפילו בשעה שהוא מהבהב את הבהוביו האחרונים לפני כיבויו עדיין הוא נחשב לנר דולק, ונחשב השמן שבתוכו כמי שדולק, והנוטל ממנו חייב משום מכבה.
ואילו איהו רבי אליעזר ברבי שמעון, סבר: אף על גב דלא כבה מותר ליטול ממנו שמן.
ועכשו מבארת הגמרא את דברי הברייתא בסיפא, מתוך הנחה שהם המשך דברי רבי שמעון:
אבל כוס וקערה ועששית - לא יזיזם ממקומם.
מאי שנא הני דאמר רבי שמעון שלא יטלטלם, והא רבי שמעון לית ליה מוקצה בדבר הראוי!? אמר עולא: אין אלו דברי רבי שמעון! אלא, סיפא - אתאן לרבי יהודה דאית ליה מוקצה.
מתקיף לה מר זוטרא: אי הכי מאי "אבל כוס וקערה לא יזיזם"? דמשמע מלשון זו כי בנר מותר לטלטלו לאחר שכבתה האש. והרי רבי יהודה אוסר גם בנר!?
אלא, אמר מר זוטרא: לעולם - רבי שמעון אמר זאת.
וכי קשרי (התיר) רבי שמעון - בנר זוטא, דדעתיה עלויה שעתיד להכבות בשבת ואינו מקצה את השמן הנותר. אבל הני, כוס וקערה, דנפישי, שיש בהם שמן רב ואינם עתידים להכבות בשבת, וממילא אין דעתו עליהם - לא התיר רבי שמעון לטלטלם.
ופרכינן: והתניא: מותר השמן שבנר ושבקערה - אסור, ורבי שמעון מתיר!? ומוכח שגם בקערה, שיש בה שמן רב, התיר רבי שמעון.  2 

 2.  האם אפשר להתנות על מוקצה מחמת איסור שאינו מקצהו אלא לזמן איסורו? לגבי סוכה שנפלה ביום טוב נחלקו הראשונים במסכת ביצה (דף ל - ב) אם למסקנת הגמרא ניתן להתנות עליה שאינה בודל ממנה. ולגבי נר, כתבו התוס' כאן שאין מועיל תנאי בנר, ואילו הרמב"ן, הרשב"א והר"ן סוברים שמועילה ההתנאה אפילו בכוס קערה ועששית שאינם עומדים להכבות בשבת. והשולחן ערוך בסימן רע"ט פסק שמועיל תנאי לנר שכבה, ואילו הרמ"א כתב שמנהגנו הוא כדעת הפוסקים שלא מועיל תנאי בנר. וביחס לנולד כתב החזון איש מט' ו' שאין מועיל בו תנאי.
ומשנינן: התם - בקערה זוטא, דומיא דנר, שאין בה שמן רב. ואילו הכא - קערה דומיא דכוס, שיש בו הרבה שמן.
אמר רבי זירא: פמוט מתכת, שאינו נמאס בהדלקה, שהדליקו בו בשבת: לדברי המתיר - אסור.
לדברי האוסר - מותר.
וכפי שיבואר להלן.
והוינן בה: למימרא, דרבי יהודה האוסר בברייתא דלעיל לטלטל נר ישן של חרס, רק מוקצה מחמת מיאוס - אית ליה, ואילו מוקצה מחמת איסור של כיבוי הנר - לית ליה?
והבינה הגמרא דהכי אמרינן:
פמוט של מתכת שאינו מאוס -
לדברי רבי יהודה, האוסר לטלטל נר של חרס - פמוט של מתכת מותר לטלטל.
ואילו לדברי רבי מאיר, המתיר לטלטל נר של חרס בשבת (באם לא הדליקו בו באותה השבת), כאן הוא אוסר את הפמוט של מתכת, משום שהדליקו בו בשבת.
ומקשינן: והתניא, רבי יהודה אומר: כל הנרות של מתכת מטלטלין, חוץ מן הנר שהדליקו בו בשבת.
ומשנינן: אלא, אי איתמר - הכי איתמר:
אמר רבי זירא: פמוט שהדליקו עליו בשבת - דברי הכל אסור.
לא הדליקו עליו - דברי הכל מותר.
אמר רב יהודה אמר רב: מטה שיחדה למעות, כיון שהמעות הן מוקצים משום שאינם ראויים בשבת לשום שימוש, הרי גם המיטה שייחדוה לשים עליה מעות, ואפילו עדיין לא שמו עליה מעות, הרי היא מוקצה מכח הקצאת האדם, ואסור לטלטלה.
מיתיבי רב נחמן בר יצחק: הרי שנינו בתחילת משנתינו: מטלטלין נר חדש, אבל לא ישן. ודין זה הוא בהכרח כרבי יהודה, שאוסר טלטול נר ישן אפילו לא דלק בשבת זו. ומשמע שנר חדש אינו נאסר בטלטול אפילו כשהוא מיועד להדליק בו, מדלא קאמר "ולא בנר שייחדוהו להדלקה".

דרשני המקוצר[עריכה]