פרשני:בבלי:שבת סב א

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־15:41, 6 בספטמבר 2020 מאת Wikiboss (שיחה | תרומות) (Try fix category tree)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שבת סב א

חברותא[עריכה]

ומקשינן: והתניא בברייתא: רבי אושעיא אומר: מותר לחולה לצאת עם קמיע כשהוא עליו דרך מלבוש ובלבד שלא יאחזנו בידו  117  ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים. ושוב קשה מדוע לא חששו שחולה שאין בו סכנה יוריד את הקמיע של כתב קודם כניסתו לבית הכסא ואחר כך יבוא לידי איסור הוצאה.

 117.  ברש"י משמע שמדובר אפילו כשסגולת הקמיע לרפא את החולי הוא כשנושאו בידו, ואסור משום שתכשיט מותר רק בדרך לבישה. וכך מפורש בחידושי הר"ן. אך השפת אמת תמה מדוע יהא אסור, ובמה הקמיע בידו שונה מחיגר שמותר לצאת עם מקל שבידו? והוא מפרש שמדובר שהקמיע מרפא רק כשלובשים אותו, וקושיית הגמרא היא שהמשנה לא חילקה בין הקמיעים והיה לה לפרש כמו הברייתא שקמיע שרפואתו בלבישה אסור לישאנו בידו. והתוספות הקשו שאפשר שהברייתא אוסרת לאוחזו בידו רק משום מראית העין? ותירצו שמשמע בברייתא שאסור אפילו באופן שלא רואים את הקמיע בידו. והשפת אמת תמה על תירוצם וראה ריטב"א שמבאר את דבריהם.
אלא, הכא שלא חששו שיורידנו בכניסתו לבית הכסא, במאי עסקינן - בקמיע מחופה עור. שאין גנות אם נכנס בו לבית הכסא.
ותמהינן: והרי תפילין, דמחופה עור  118 , שהפרשיות שבו מכוסות על ידי עור הבתים, ובכל זאת תניא: הנכנס לבית הכסא - חולץ תפילין ברחוק ארבע אמות, ונכנס. ומדוע לא יכנס בהן, שהרי "מחופה עור" הם הפרשיות?

 118.  הרשב"א בברכות (כג, א) הקשה איך אמרינן שעור התפילין נחשב כיסוי לפרשיות לגבי הכנסתם לבית הכסא, והרי בגמרא בברכות אמרינן שצריך כיסוי שיש בחללו טפח? ותירצו הריטב"א והר"ן ששם מדובר על כלי שעשוי שהכניס ולהוציא ואז צריך חלל טפח, אבל חיפוי וכיסוי שהוא סגור לגמרי אין צריך חלל טפח. (וראה בר"ן שנדפס מחדש תירוץ נוסף). והפני יהושע (בברכות) תירץ, ששם מדובר לגבי להניחם על הקרקע אז הכלי צריך להיות עם חלל טפח שלא יהא דרך בזיון, אבל להכנס לבית הכסא מועיל כל כיסוי והפסק. ורמז לכך המגן אברהם (מג, יג).
ומשנינן: התם בתפילין, אסור ליכנס בהן לבית הכסא משום שיש בהן שם "שדי" מבחוץ, שאינו מחופה בעור:  119 

 119.  רש"י. והתוספות חולקים וסוברים שרק השין יש בו קדושה, אבל הד' ויוד שברצועות אין בהם קדושה, והם אינם גורסים בגמרא את המימרות של אביי על קדושת ד' ויוד. ומטעם זה מתירים התוספות לעיל (סא, א) להכנס לבית הכסא עם תפילין של יד, משום שלאות שבקשר אין קדושה. והאור שמח (תפילין ג, א) מפרש במה שונה השין בתפילין של ראש משאר אותיות השם שיש בקשר הרצועות, משום שצורת אות על ידי קשר אינו נחשב כתיבה לגבי מלאכה בשבת, ועוד שהכותב אותיות נפרדות שאינם נקראות ביחד לא נחשב כותב לגבי שבת ולכן אי אפשר להחשיב את האותיות בשבקשר ככתיבת שם הקדש. אבל השין שבתפילין של ראש היא עצמה נחשבת כתיבה גם לגבי שבת, שהכותב אות גימטריא או ראש תיבה שמובן ממנה שכונתו למילה מסוימת נחשב כותב גם לגבי שבת, והשין שבתפילין מובן לכל שכונתה לראש התיבה של שם שמים. וראה חידושי מרן רי"ז הלוי (הלכות תפילין) מה שכתב בביאור מחלוקת רש"י ותוספות.
שי"ן שעשויה בדופן הבית של תפילין של ראש. ודלת ויוד ברצועות התפילין.
דאמר אביי: שי"ן של תפילין - הלכה למשה מסיני לעשותה מעור הבית עצמו.
ואמר אביי: ד' של תפילין בקשר הרצועה מאחורי הראש גם הוא - הלכה למשה מסיני.
ואמר אביי: יו"ד של תפילין בקשר הרצועה של יד הלכה למשה מסיני.
שנינו במתניתין: ולא בשריון ולא בקסדא ולא במגפים.
ומפרשינן: שריון - זרדא, שהוא מגן (על הגוף) של מתכת שלובשים במלחמה לבל ישלוט חרב בלובשו.
קסדא - אמר רב: סנוארתא, כובע עור תחת כובע המתכת, שמגן על הראש.
מגפיים - אמר רב: פזמקי, נעלי ברזל במלחמה, להגן על הרגליים.
ושלושת דברים אלו אסורים משום מראית העין - לפי שאין לובשים אותם אלא במלחמה, שלא יחשדוהו שהוא יוצא למלחמה בשבת.
מתניתין:
לא תצא אשה במחט הנקובה שתופרים בה ואינה תכשיט.
ולא בטבעת שיש עליה חותם שאין זה תכשיט אצל האשה.
ולא בכוליאר שהוא תכשיט שיכולה לקשור בו מפתחי חלוקה, ואסור לצאת בו כשאינה קושרת בו מפתחי חלוקה אלא נושאת אותו להראות את עושרה  1 .

 1.  רש"י. וכתב המשנה ברורה (שג, כט) שמדובר שהיא אינה משתמשת בו עכשיו לסגור את חלוקה, אבל כשמשתמשת בו לסגור את חלוקה הוא נחשב לתכשיט. ואם אינה משתמשת בו לכך אלא לובשתו כתכשיט אסור, משום שאינו נחשב תכשיט אלא מיועד לתשמישו והיא נושאת אותו רק כדי להראות עשירות. וראה ביאור הלכה. והרמב"ם בפירוש המשנה ור"ח מפרשים שזו עטרה שמסבבת על ראשה. והסיבה שאינו נחשב תכשיט (לפירושם) מבאר הר"ן משום שאין דרך רוב הנשים לצאת בו.
ולא בכובלת שהוא קשר שקשור בו בושם שריחו טוב.
ולא בצלוחית של פלייטון הנמצא על זרועה.
ובכל אלו אם יצתה - חייבת חטאת, שאינם תכשיט, דברי רבי מאיר.
וחכמים פוטרין מחטאת בכובלת ובצלוחית של פלייטון משום שהם תכשיט ולא משא. ולכתחילה אסור לצאת בהם משום גזירה שמא תשלפם ותבוא לידי מלאכת הוצאה.
גמרא:
אמר עולא: וחילופיהן באיש. שאם יצא בטבעת שיש עליה חותם פטור, ובאין עליה חותם - חייב חטאת  2 .

 2.  רש"י. והיינו שבטבעת שיש בה חותם האיש שיצא בה פטור אבל אסור. ועולא מדבר גם על האיסור וגם על החיוב חטאת, אבל התוספות והרא"ש חולקים ופירשו שעולא מדבר רק על החיוב חטאת, אבל איסור של יציאה בתכשיט אין בכלל באנשים, משום שאין דרכם לשלוף אותם ולהראותם לאחרים. והשו"ע (שא, ט) מביא שתי דעות אם אסרו לאיש לצאת בתכשיט, וראה שו"ע שג, יח. והרי"ף העתיק את דברי עולא גם על מחט נקובה ושאינה נקובה שדינו הוא להיפך מדין אשה. והרא"ש תמה הרי לאיש כל מחט היא משא ואין לחלק בין יש בה נקב או לא, ועוד איך יתחייב חטאת על מחט שאינה נקובה הרי הוא מוציאה שלא כדרך הוצאה? ופסק כמו רש"י שדברי עולא נאמרו רק על טבעת. וראה שו"ע (שא, ח). והרמב"ן מיישב את הרי"ף שהחילוק באיש בין מחט נקובה לאינה נקובה, אינו מדיני תכשיט (כמו החילוק בטבעת) אלא משום שמחט נקובה אינו דרך הוצאה לאיש (שאינו חייט) אפילו כשהיא תחובה בבגדו שאין דרכו לצאת בכלי תפירה כלל, אבל מחט שאינה נקובה לפעמים דרכו לתוחבו בבגדיו. (ולענין חייט ראה שו"ע שא, יב) וראה ביאור הלכה שא, ח.
אלמא, קסבר עולא: כל מידי דחזי לאיש לא חזי לאשה, ומידי דחזי לאשה לא חזי לאיש.
מתיב רב יוסף להקשות על דברי עולא:
תניא בברייתא: הרועים יוצאין בשבת בשקין, מלבוש  3  שק שמתכסין בו מפני הגשמים. ולא רק הרועים בלבד אמרו שמותרים לצאת בו. אלא כל אדם מותר לצאת בו, אלא נקט התנא ברועים לפי שדרכן של הרועים לצאת בשקין.

 3.  כך כתוב בסוגריים בשו"ע (שא, כא): פירוש בגדים גסים. וכתב המשנה ברורה (שם, עג) שכך מבואר ברש"י כאן ובפירוש הרא"ש (והר"ן) בנדרים (נה, ב), אך הוא מסתפק מה הדין בימינו שהרועים לובשים שק ממש אם מותר לצאת בו, וכן דייק מהמרדכי (ומהברייתא עצמה) שמדובר גם בשק ממש ונשאר בצ"ע. אך המגן אברהם (שא, נד) נקט שהנידון כאן בגמרא אם דבר שמיוחד לאנשים מסוימים מותר לכולם לצאת בו, הוא דוקא בדבר שאינו מלבוש גמור כמו טלית ותפילין ותכשיט אבל בגד גמור אם יש קצת אנשים שלובשים אותו הוא מותר לכולם ואפילו לנשים. והפרי מגדים הקשה משקים שלובשים אותם הרועים? וצריך לומר (ראה לבושי שרד ומחצית השקל) שהמגן אברהם מפרש שהם אינם מלבוש גמור ורק מפני הגשמים הרועים יוצאים בהם.
ולמדנו מהברייתא שדבר שהוא ראוי לרועים מותר לכל אדם אף שאינם רגילים בו. ולכאורה הוא הדין דבר הראוי לאיש יהיה מותר לאשה.
אלא, אמר רב יוסף, לא קשה מהברייתא על עולא. משום שקסבר עולא: נשים - עם בפני עצמן הן. ומה שהן רגילות לצאת בו אינו מתיר לאיש לצאת בו.
איתיביה אביי להקשות על דברי עולא: המוצא תפילין בשבת בשוק או בדרך, מכניסן דרך מלבוש זוג זוג כדי להצילם.
אחד האיש ואחד האשה שמצאו תפילין מכניסין אותם דרך מלבוש.
ולפי עולא קשה: ואי אמרת "נשים - עם בפני עצמן הן", והא תפילין מצות עשה שהזמן גרמא הוא, לפי שבלילה ובשבת אין מצות תפילין, וכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות. ואם כן, יחשבו להם התפילין כמשא ויאסרו ללובשן.
ומתרצינן: התם בתפילין קסבר רבי מאיר: לילה - זמן תפילין הוא, ושבת זמן תפילין הוא. ואם כן הוה ליה תפילין מצות עשה שלא הזמן גרמא, וכל מצות עשה שלא הזמן גרמא נשים חייבות ולכן אינם משא לגבם  4 .

 4.  ופסק המגן אברהם (שא, נד) שכיון שאנו פוסקים שנשים פטורות מתפילין אסור להם להצילם בשבת ואסורות לצאת בתפילין, שמסקנת הגמרא היא שנשים הם עם בפני עצמן. והמשנה ברורה (קנח) הביא שיש חולקים והשער המלך (יט, כג) כתב שמותרות להצילם משום שהגמרא בעירובין (צו, ב) אומרת שאם נשים סומכות רשות דהיינו שמותר לנשים לקיים מצוה שהם פטורות ממנה, מותר להם להציל תפילין בשבת, אך הקשה השער המלך אם כן מדוע השמיט הרמב"ם את הדין שנשים מותרות להציל תפילין? והאור שמח (שם) תירץ, שאף אם נשים מותר להם להניח תפילין כיון שאין דרכם בכך הוא נחשב אצלם כמשא, אלא שהסוגיא בערובין סוברת שאם מותר להם להניח תפילין והם נחשבים כמלבוש לאנשים מותר גם לנשים לצאת בהם, אבל למסקנת הגמרא כאן שנשים הם עם בפני עצמן ומלבושי אנשים אינם נחשבים כמלבוש לנשים לכן תפילין כיון שאין דרכם להניחם (אף שמותר) אסורות לצאת בהם ולהצילם. אלא שהקשה להיפך מדוע השמיט הרמב"ם את המסקנא ולא אמר שנשים אסורות להציל תפילין? ותירץ, שבאמת התוספות הקשו שאשה תוכל להציל תפילין משום שהנחת תפילין היא הוצאה כלאחר יד ומותר להצילם באופן כזה משום בזיון תפילין? ותירצו שאם יכולה לבא לידי חיוב חטאת בהוצאתם לא התירו משום בזיון תפילין להצילם אפילו שלא כדרך הוצאה. ואפשר לומר שהרמב"ם סובר שבאמת מותר להן להצילם בהוצאה כלאחר יד, אלא שקושית הגמרא היא משום שבמשנה משמע שהאיש והאשה שוים להצלת תפילין (ואין להקדים להצילם על ידי איש כשאפשר) ומשום שהם נחשבים מלבוש גם לאשה, או שקושיית הגמרא היא: שאם סיבת ההיתר לאשה להציל תפילין היא משום שאין זו דרך הוצאה אם כן תציל כמה זוגות תפילין בבת אחת, שדוקא באיש שיכול להציל זוג אחד דרך מלבוש אסור לו להציל שנים ביחד (כך מבואר בירושלמי), אבל באשה אין חילוק בין זוג אחד או שנים, ומוכח שהמשנה סוברת שהם נחשבים מלבוש לנשים (וכך תירץ התוספות הרא"ש). אבל לפי המסקנא מותר באמת לאשה להציל תפילין משום שאין הנחתם נחשבת כדרך הוצאה.
ומקשינן על משנתנו: מדוע אשה חייבת על הוצאת טבעת שיש עליה חותם שענודה על אצבעה, והא הוצאה כלאחר יד היא, שאינה נושאת את הטבעת בידים כדרך כל נושאי משאות?
אמר רבי ירמיה: המשנה כאן באשה גזברית עסקינן שרגילה היא להניח חותם באצבעה, ואינו תכשיט משום שאין דרך נשים בכך. אבל נחשב כדרך הוצאה אצל אשה זו.
אמר רבא: תרצת אשה שמדובר בגזברית.
אבל איש שמוציא טבעת בלא חותם - מאי איכא למימר? מדוע הוא חייב, והרי זו הוצאה כלאחר יד, שאין דרכו להוציא טבעת זו על אצבעו.
אלא אמר רבא: פעמים שאדם נותן לאשתו אף שאינה גזברית טבעת שיש עליה חותם להוליכה לקופסא להצניעה שם, ומניחתה לטבעת באצבע שבידה עד שמגעת לקופסא, ומשום כך היא דרך הוצאה אף באשה שאינה גזברית.
וכן לגבי טבעת שאין עליה חותם - פעמים שהאשה נותנת לבעלה טבעת שאין עליה חותם להוליכה אצל אומן לתקן, ומניחה באצבע שבידו עד שמגיע אצל אומן. ומשום כך נחשב שהוא מוציא דרך הוצאה.
שנינו במשנתנו: ולא בכוליאר ולא בכובלת.
ומבארינן: מאי כוליאר? אמר רב: מכבנתא תכשיט שיכולה לקשור בו את פתחי החלוק, ועתה מוציאתו כשהוא עליה ואינה קושרת בו פתחי חלוקה  5 . מאי כובלת?

 5.  הובא לעיל (במשנה) שהמשנה ברורה (שא, כט) פסק שאם היא קושרת בכוליאר את חלוקה מותר, והמשנה מדברת כשהיא יוצאת בלי לקשור בו את חלוקה. והשו"ע (שא, ט) פסק כך גם על מחט שאינה נקובה שאם היא מעמדת בה את קישוריה מותר לצאת בה, אך הט"ז והמגן אברהם חולקים ואוסרים, שכיון שאינו תכשיט אסור לצאת בו אפילו אם היא משתמשת בו ואף שאין חשש שתורידו ברשות הרבים. אבל בכוליאר הם מודים לשו"ע שמותר לצאת בו כשסוגרת בו את חלוקה, ומפרש הביאור הלכה (שא, יא) משום שהוא יותר נחשב תכשיט מאשר מחט שאינה נקובה.
אמר רב: חומרתא דפילון - קשר שקשור בו סם ששמו פילון  6  שאשה שריחה רע טוענתו עליה.

 6.  רש"י. והרי"ף ור"ח פירשו שכל בושם אסור, ופירשו: פילון מלשון תערובת ובלילה של מיני בשמים. וכך פסק השו"ע (שא, יא).
וכן אמר רב אשי חומרתא דפילון.
תנו רבנן: לא תצא בכובלת, ואם יצתה חייבת חטאת, דברי רבי מאיר,
וחכמים אומרים: לא תצא, ואם יצתה פטורה, רבי אליעזר אומר: יוצאה אשה בכובלת לכתחילה.
ומפרשינן: במאי קמיפלגי אלו התנאים.
רבי מאיר סבר: כובלת משאוי הוא  7  וחייבת על הוצאתו.

 7.  המאירי מפרש שהוא סובר שאינו נחשב תכשיט משום שאינו עשוי לנוי, אלא הוא תשמיש להפיג ריח רע. והרש"ש במשנה הקשה הרי להלן במשנה (סד, ב) התירו פלפל שהוא גם לצורך מניעת ריח רע. וכתב שמא אין רוב הנשים רגילות לצאת בכובלת (וכסברת הר"ן שהובא לעיל על כוליאר). ועוד תירץ, שאחרי שהוא אסור מדרבנן הוא כבר לא נחשב לתכשיט אלא למשא, וראה לעיל (ס, א) במשנה סברא זו בשם המנחת חינוך והשגת האחרונים עליו.
ורבנן סברי: כובלת תכשיט הוא, ולכן אם יצאה בו אינה חייבת, ולכתחילה אסרו רבנן לצאת בו דילמא שלפא ומחויא שמא תשלפנו להראות לחבירתה ואתיא לאיתויי ארבע אמות ברשות הרבים.
ורבי אליעזר סבר: מותר לכתחילה לצאת בכובלת, משום שאינו משאוי, ולא גזרו רבנן משום שמאן דרכה למרמיה לשאת בושם זה - רק אשה שריחה רע, אשה שריחה רע לא שלפא ומחויא משום שגנאי הוא לה, ומאחר שאינה מורידה אותו לא אתיא לאתוייה ארבע אמות ברשות הרבים.
ומקשינן סתירה בדברי רבי אליעזר. שבברייתא הזאת שנינו כי רבי אליעזר מתיר לכתחילה.
והתניא בברייתא אחרת: רבי אליעזר פוטר בכובלת ובצלוחית של פלייטון, ומשמע שלכתחילה לא תצא.
ומתרצינן: לא קשיא,
הא הברייתא ששנינו רבי אליעזר פוטר, כי קאי רבי אליעזר - אדרבי מאיר. שהמדובר בה הוא כשמביאים דעתו של רבי אליעזר לחלוק על רבי מאיר המחייב חטאת.
הא הברייתא שרבי אליעזר מתיר לכתחילה, כי קאי, המדובר בה הוא אדרבנן, כשמביאים דעתו של רבי אליעזר לחלוק על רבנן שאוסרים.
ומבארת הגמרא:
כי קאי רבי אליעזר לחלוק אדרבי מאיר, דאמר חייב חטאת, אמר ליה רבי אליעזר: פטור, כנגד לשון "חייב", כדי לחלוק עליו, אך למעשה רבי אליעזר אף מתיר לכתחילה.
כי קאי אדרבנן, דאמרי פטור אבל אסור גזירה שמא תשלפנו, אמר איהו רבי אליעזר: מותר לכתחלה.


דרשני המקוצר[עריכה]

מסכת שבת בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב | דף פג ע"א | דף פג ע"ב | דף פד ע"א | דף פד ע"ב | דף פה ע"א | דף פה ע"ב | דף פו ע"א | דף פו ע"ב | דף פז ע"א | דף פז ע"ב | דף פח ע"א | דף פח ע"ב | דף פט ע"א | דף פט ע"ב | דף צ ע"א | דף צ ע"ב | דף צ ע"ב | דף צא ע"א | דף צא ע"ב | דף צב ע"א | דף צב ע"ב | דף צג ע"א | דף צג ע"ב | דף צד ע"א | דף צד ע"ב | דף צה ע"א | דף צה ע"ב | דף צו ע"א | דף צו ע"א | דף צו ע"ב | דף צז ע"א | דף צז ע"ב | דף צח ע"א | דף צח ע"ב | דף צט ע"א | דף צט ע"ב | דף ק ע"א | דף ק ע"ב | דף קא ע"א | דף קא ע"ב | דף קב ע"א | דף קב ע"ב | דף קג ע"א | דף קג ע"ב | דף קד ע"א | דף קד ע"ב | דף קה ע"א | דף קה ע"א | דף קה ע"ב | דף קו ע"א | דף קו ע"ב | דף קז ע"א | דף קז ע"א | דף קז ע"ב | דף קח ע"א | דף קח ע"ב | דף קט ע"א | דף קט ע"ב | דף קי ע"א | דף קי ע"ב | דף קיא ע"א | דף קיא ע"ב | דף קיא ע"ב | דף קיב ע"א | דף קיב ע"ב | דף קיג ע"א | דף קיג ע"ב | דף קיד ע"א | דף קיד ע"ב | דף קטו ע"א | דף קטו ע"א | דף קטו ע"ב |דף קטז ע"א | דף קטז ע"ב | דף קיז ע"א | דף קיז ע"ב | דף קיח ע"א | דף קיח ע"ב | דף קיט ע"א | דף קיט ע"ב | דף קכ ע"א | דף קכ ע"ב | דף קכא ע"א | דף קכא ע"ב | דף קכב ע"א | דף קכב ע"ב | דף קכב ע"ב | דף קכג ע"א | דף קכג ע"ב | דף קכד ע"א | דף קכד ע"ב | דף קכה ע"א | דף קכה ע"ב | דף קכו ע"א | דף קכו ע"ב | דף קכו ע"ב | דף קכז ע"א | דף קכז ע"ב | דף קכח ע"א | דף קכח ע"ב | דף קכט ע"א | דף קכט ע"ב | דף קל ע"א | דף קל ע"ב | דף קלא ע"א | דף קלא ע"ב | דף קלב ע"א | דף קלב ע"ב | דף קלג ע"א | דף קלג ע"ב | דף קלד ע"א | דף קלד ע"ב | דף קלה ע"א | דף קלה ע"ב | דף קלו ע"א | דף קלו ע"ב | דף קלז ע"א | דף קלז ע"ב | דף קלז ע"ב | דף קלח ע"א | דף קלח ע"ב | דף קלט ע"א | דף קלט ע"ב | דף קמ ע"א | דף קמ ע"ב | דף קמא ע"א | דף קמא ע"ב | דף קמא ע"ב | דף קמב ע"א | דף קמב ע"ב | דף קמג ע"א | דף קמג ע"ב | דף קמד ע"א | דף קמד ע"ב | דף קמה ע"א | דף קמה ע"ב | דף קמו ע"א | דף קמו ע"ב | דף קמז ע"א | דף קמז ע"ב | דף קמח ע"א | דף קמח ע"א | דף קמח ע"ב | דף קמט ע"א | דף קמט ע"ב | דף קנ ע"א | דף קנ ע"ב | דף קנא ע"א | דף קנא ע"ב | דף קנב ע"א | דף קנב ע"ב | דף קנג ע"א | דף קנג ע"א | דף קנג ע"ב | דף קנד ע"א | דף קנד ע"ב | דף קנה ע"א | דף קנה ע"ב | דף קנו ע"א | דף קנו ע"ב | דף קנז ע"א | דף קנז ע"ב |