פרשני:בבלי:שבת פב ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שבת פב ב

חברותא[עריכה]

היה מקום הכותל שלו ושל עבודה זרה, שחצי עובי הכותל היה בתוך רשותו וחציו השני בתוך רשות העבודה זרה - נידון מחצה על מחצה. אותו מחצה השייך לו נחשב בתוך הארבע אמות שצריך לכנוס.
אם, למשל, היה עובי הכותל שתי אמות, אינו צריך לכנוס לתוך שלו אלא שלש אמות, מלבד האמה של הכותל ששייכת לו.  1 

 1.  והירושלמי מפרש שהישראל מותר בחצי הכותל השייך לו, ונוטל מחצה העצים והאבנים. וכתב הר"ן במסכת עבודה זרה (כ ב בדפי הרי"ף), דזה דוקא כשהישראל מכיר את האבנים שהיו בצד שלו. אבל אם אינו מכיר, הכל אסור משום דבדאורייתא "אין ברירה", שאי אפשר לחלק את האבנים בינו לבין העבודה זרה ולומר שהתברר שמגיע לו את חלקו, שלא נאסר. ועוד כתב הר"ן דפשט המשנה משמע כרש"י. שהרי קודם הזכיר מחצה על מחצה. ורק אח"כ קתני עציו ואבניו מטמאין כשרץ.
אבניו ועציו ועפריו של אותו הכותל שנפל  2  מטמאים כשרץ,  3  שמטמא במגע אך לא במשא. שנאמר "שקץ תשקצנו", נקט הכתוב לשון שקץ לומר שדינו הוא כשרץ.

 2.  למאן דאמר במסכת עבודה זרה דע"ז שנשתברה מאליה מותרת, צריך לומר דהכא מיירי שהשתחוה הגוי לכל אבן ואבן ולכל עץ ולכל עפר ואח"כ בנה מהם הכותל, דהוי כל אבן לחוד עבודה זרה שלמה. תוד"ה אבניו בשם ירושלמי.   3.  כתבו הראשונים עפ"י הירושלמי, דמכאן משמע שהכותל עצמו היה נעבד. שאם היה רק בית לעבודה זרה הרי הוא כמשמשי ע"ז דמבואר לקמן דאפילו רבי עקיבא מודה דאינם מטמאין אלא כשרץ.
רבי עקיבא אומר: מטמאים אף במשא כנדה. כשם שהנושא נדה או זב או זבה נטמא, כך הנושא עבודה זרה נטמא. שנאמר "תזרם - כמו דוה". הוקשה עבודה זרה לנדה: מה נדה מטמאה במשא את הנושא אותה, אף עבודה זרה מטמאה במשא.
אמר רבה: "תזרם" דאמר קרא הכי ביאורו: נכרינהו, הרחיקהו מינך, כזר. והמשך הכתוב: "צא תאמר לו" - "הכנס" אל תאמר לו.  4 

 4.  יש שמחקו דברי רבה מהגירסא דמאי קמ"ל רבה. ור"ת היה גורס, ומפרש דמימרא זו של רבה קשורה למימרא שלאחריה. דמפרש פלוגתייהו דרבנן ורבי עקיבא דלכולי עלמא עבודה זרה מטמאה במשא. דלכאורה יקשה מהמבואר בסוף סוגיין (לקמן פג ב) דטומאת ע"ז הואיל והיא דרבנן מקשינן לקולא. וא"כ היה לו להקיש לשרץ לגמרי דאף במשא לא תטמא, ואילו את ההיקש לנדה נלמד לענין שאינה מטמאה לאברין. ולכן, הוא מפרש קרא ד"תזרם כמו דוה" לומר שיש להרחיק מאד את הע"ז, ולדרוש ההיקש לנדה לחומרא, שתטמא במשא. אע"ג דבשאר מילי דרבנן דרשינן לקולא. תוס' ד"ה אמר.
ואמר רבה: במשא - כולי עלמא לא פליגי דמטמאה עבודה זרה. דהא אתקש לנדה בקרא ד"תזרם כמו דוה".
כי פליגי באבן מסמא (מלשון "מושמה"), שהיא אבן אשר שמו אותה מעל גבי יתידות, וכלים תחתיה, והעבודה זרה מעל האבן.
והכי פליגי:
רבי עקיבא סבר: כך אומר לנו ההיקש:
עבודה זרה הרי היא מטמאת כנדה.
מה נדה מטמאה באבן מסמא, שאם ישבה הנדה על האבן, אעפ"י שלא הכבידה על הכלים, טמאים הכלים (דילפינן מזב, דכתיב בו "וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו (של הזב) יטמא"  5 ) - אף עבודה זרה מטמאה באבן מסמא את הכלים שתחת האבן. לפי שגם הם נחשבים כמצויים מ"תחת לעבודה זרה", על אף שאין העבודה זרה מכבידה עליהם, שהרי היא נמצאת על האבן, והאבן עצמה יושבת על גבי יתידות, ואינה יושבת על הכלים.

 5.  רש"י. ומוסיף המאירי שלשיטת רש"י אפילו אין האבן נוגעת כלל בכלים אלא מונחת על היתידות מעליהן נטמאים הכלים. והתוס' בד"ה באבן, הקשו עליו דאבן מסמא משמעה אבן כבידה מאד שצריכה שימה (כדמוכח מקרא שמביאה הגמרא במסכת נדה על אבן מסמא "והיתית אבן חדא ושמת על פום גובא"), ואם האבן מונחת ע"ג יתידות, הלא אפילו דף המונח על היתידות דינו כן, ומה ענין כובד האבן לכאן? אלא, פירשו, שהאבן הכבידה מונחת על הכלים, והנדה יושבת על האבן. והחידוש באבן מסמא הוא שאעפ"י שהנדה אינה מוסיפה כובד ניכר על הכלים, שהרי עיקר הכובד הוא של האבן, מכל מקום הם טמאים כדין מושב הנדה המטמא אפילו היו הרבה מושבים האחד תחת השני.
ורבנן סברי: עבודה זרה הרי היא כשרץ - מה שרץ לא מטמא באבן מסמא את הכלים שתחת האבן, אף עבודה זרה לא מטמאה באבן מסמא את הכלים שמתחתיה.
והוינן בה: ולרבי עקיבא, למאי הלכתא איתקש עבודה זרה לשרץ?
ומתרצינן: למשמשין. שהכלים המשמשין את העבודה זרה מטמאים רק במגע כשרץ, אך לא במשא, ולא באבן מסמא.
ותו הוינן בה: ולרבנן - למאי הלכתא איתקש עבודה זרה לנדה?
ומתרצינן: למשא. כדאמר רבה דלכולי עלמא עבודה זרה מטמאה במשא דזה ילפינן מנדה. ומכל מקום, אינה מטמאה לגמרי כנדה, שאין העבודה זרה מטמאת באבן מסמא, שעל זה הועיל ההיקש לשרץ - למעטה מאבן מסמא.
ומקשינן לרבנן: ולוקשה רחמנא את העבודה זרה לנבלה, שאף היא מטמאה רק במשא ולא באבן מסמא. ושוב לא נצטרך להקיש עבודה זרה לשרץ למעט מאבן מסמא?  6 

 6.  הקשו הראשונים דלמא לכך הוקשה לנדה, לומר שהיא מטמאה גם במשכב ומושב. ואילו נבלה אינה מטמאה במשכב ומושב. ותירצו דלא שייך משכב ומושב רק באדם הראוי לכך, אבל עבודה זרה אינה בת משכב ומושב.
ומתרצינן: אין הכי נמי. אכן היה אפשר ללמוד שאין עבודה זרה מטמאת באבן מסמא מהיקש לנבילה.
אלא, לכך הקישה התורה לנדה, כדי ללמד דבר נוסף:
מה נדה אינה מטמאה לאברין, שאם נחתך אבר מהנדה אין עליו טומאת נדה (אלא טומאת אבר מן החי, כאבר הנחתך משאר אדם. וההבדל ביניהם, שאבר הנחתך מהנדה מטמא רק במשא ובאהל, אך לא באבן מסמא)  7  - אף עבודה זרה אינה מטמאה לאברין. שאם היתה העבודה זרה מורכבת מחלקים חלקים אין כל חלק ממנה בנפרד מטמא, אלא כשהיא שלימה.

 7.  והרמב"ם בהל' מטמאי משכב ומושב פ"ח ה"ד מפרש הא דנדה אינה לאברין לענין אויר כלי חרס. שנדה שהכניסה ידה או רגלה לאויר כלי חרס אינו נטמא בכך, אא"כ נכנסה כולה לתוך הכלי. והראב"ד שם מפרש לענין טומאת מדרס, שאם הניחה ידה או רגלה על המשכב אינו נטמא אא"כ נשענה ברוב כחה עליו.
ומקשינן: ואלא הא דבעי רב חמא בר גוריא: עבודה זרה - ישנה, יש לה טומאה, לאברין או אינה, אין לה טומאה לאברין? תיפשוט ליה מהא דאמרן דלרבנן אינה לאברין?
ומתרצינן: רב חמא בר גוריא - אליבא דרבי עקיבא בעי לה, שהוא מקיש אמנם עבודה זרה לנדה לענין אבן מסמא. אלא שיש להסתפק לפיו האם גם לקולא, לטהרה, שלא תטמא לאברין כנדה, מקשינן לה לנדה, או שמא רק לחומרא מקשינן, ולא לקולא.  8 

 8.  והתוס' בד"ה ולרבי עקיבא, מפרשים האיבעיא, דשמא אין ללמוד מנדה, דלא דמי לאברי נדה כי אין אדם יכול להחזירם. אבל אברי ע"ז יכול האומן להחזירם.
ורבי אלעזר אמר: באבן מסמא - דכולי עלמא לא פליגי דלא מטמאה עבודה זרה.  9  כי פליגי במשא. רבי עקיבא סבר: עבודה זרה הרי היא כנדה - מה נדה מטמאה במשא אף עבודה זרה מטמאה במשא.

 9.  יש גורסים כאן "דכולי עלמא לא פליגי דלא מטמאה דהא איתקש לשרץ". ולפי"ז לא גרסינן לקמן "ורבי עקיבא למאי הלכתא איתקש לשרץ למשמשיה", דהא איצטריך למעטה מאבן מסמא. ולגירסא שלפנינו צריך לומר דהא דלא מטמאה באבן מסמא לרבי עקיבא, לא משום דילפינן משרץ, אלא מסברא הוא דלא מחמרינן כולי האי בטומאת ע"ז. תוס' ד"ה ורבי אליעזר.
ורבנן סברי: כשרץ - מה שרץ לא מטמא במשא אף עבודה זרה לא מטמאה במשא.
והוינן בה אליבא דרבי אלעזר שהעמיד את מחלוקתם של רבנן ורבי עקיבא רק בטומאת משא ולא באבן מסמא: ורבי עקיבא, למאי הלכתא איתקש עבודה זרה לשרץ?
ומתרצינן: למשמשין שאינם מטמאין במשא.
והוינן בה: ורבנן, למאי הלכתא איתקש עבודה זרה לנדה? שהרי טומאתה לגמרי כשרץ.
ומתרצינן: לומר לך: מה נדה אינה לאברים אף עבודה זרה אינה לאברים.

דרשני המקוצר[עריכה]